פרשת וישלח – עלייה רביעית

ו וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ׃ ז וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ ח וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ ט וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ י וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃ יא קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃ יב וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃ יג וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃ יד יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃ טו וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ טז וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃ יז וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃ יח וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר׃ יט וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה׃ כ וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

אחרי המפגש הדרמטי והחיבוק של יעקב ועשו, מתחיל טקס שלם של השתחוויות: קודם ניגשות השפחות עם ילדיהן, אחר כך לאה וילדיה, ולבסוף רחל ויוסף. כל המחנה עובר לפני עשו בכבוד גדול, כדי להראות ששלום אמיתי חשוב ליעקב יותר מהכבוד האישי שלו.

עשו שואל: מה כל המחנה שפגשתי בדרך? יעקב מסביר שכל העדרים ששלח הם "מנחה" כדי למצוא חן בעיניו. עשו אומר שיש לו מספיק, "יש לי רב", אבל יעקב מתעקש שיקבל: "קח נא את ברכתי… כי חנני אלוהים וכי יש לי כל". בסוף עשו נכנע ולוקח.

עשו מציע: נצא יחד ואני אלך לצדך. יעקב מסביר בעדינות שהילדים רכים, והצאן לא יכול לעמוד בקצב של ארבע מאות לוחמים. הוא מבקש שעשו יעבור לפניו, והוא יתקדם לאט. עשו אפילו מציע להשאיר איתו אנשים, ויעקב שוב דוחה בנימוס. בסוף עשו חוזר לשעיר, ויעקב ממשיך לבד.

יעקב נוסע לסוכות, בונה לעצמו בית ולמיקנהו סוכות, והמקום נקרא "סוכות". אחר כך הוא מגיע "שלם" אל עיר שכם שבארץ כנען, חונה מול העיר, קונה חלקת שדה מן בני חמור, ומקים שם מזבח וקורא לו: "אל אלהי ישראל" – הצהרה של זהות חדשה, יעקב שכבר מתחיל לחיות כישראל.

נקודות למחשבה

1. שלום – כן. התבטלות מוחלטת – לא
   יעקב עושה הכל כדי לפייס את עשו: מנחה, השתחוויות, מילים רכות. אבל כשהעשו מציע הליכה משותפת, יעקב מסרב בנימוס. המסר חד: מותר לוותר, מותר להתגמש, אבל לא חייבים ללכת "ביחד" עם כל אחד. לפעמים שלום אמיתי הוא דווקא עם מרחק בריא.
2. "יש לי רב" מול "יש לי כל"
   עשו אומר: "יש לי רב" – יש לי הרבה. יעקב אומר: "יש לי כל" – יש לי הכל. עשו מודד בכמות. יעקב מדבר בתחושת מלאות. אותו עולם חומרי, שתי תודעות שונות: האחד תמיד יכול לרצות "עוד", השני מרגיש שהחלק שלו מדויק לו. זו לא שאלה כמה יש לך, אלא איך אתה תופס את מה שיש.
3. לראות פני אח – כמו לראות פני אלוקים
   יעקב אומר לעשו: "ראיתי פניך כראות פני אלוהים". אחרי לילה שבו נלחם מול דמות שמימית, עכשיו הוא עומד מול אח שהוא פחד ממנו שנים. לפעמים המבחן האמיתי של החוויות הרוחניות הוא לא בחלום, אלא ביכולת לפגוש פנים אנושיות – משפחה, קונפליקט, היסטוריה כואבת – ולהישאר עדין, אמיתי ומפייס.
4. הנהגה בקצב המציאות, לא בקצב הלוחמים
   יעקב מסביר לעשו שהילדים רכים והצאן עולֶה עליו. הוא לא מתבייש לומר: יש לי מגבלות, אני הולך לאט. זו מנהיגות שלא מנסה להרשים, אלא להיות אחראית. לא כל החיים צריכים לרוץ בקצב של "ארבע מאות איש". לפעמים הקצב הנכון הוא זה שהילדים, הבית והמערכת מסוגלים לשאת.
5. לבנות סוכות – ואז לבנות בית ומזבח
   יעקב קודם בונה סוכות למקנה, אחר כך מגיע לשכם "שלם", קונה שדה, מקים מזבח וקורא שם לה'. יש כאן שילוב: גם התבססות כלכלית (קניית קרקע), גם בית ומשפחה, וגם בניית מקום של עבודת ה'. התורה מציירת מודל של חיים שלמים: לא לברוח מן העולם, אלא לקדש אותו ולהכניס בו שם של "אל אלהי ישראל".