פרשת וישלח – עלייה שביעית

כ אֵ֤לֶּה בְנֵֽי־שֵׂעִיר֙ הַחֹרִ֔י יֹשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ לוֹטָ֥ן וְשׁוֹבָ֖ל וְצִבְע֥וֹן וַעֲנָֽה׃ כא וְדִשׁ֥וֹן וְאֵ֖צֶר וְדִישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י בְּנֵ֥י שֵׂעִ֖יר בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃ כב וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־לוֹטָ֖ן חֹרִ֣י וְהֵימָ֑ם וַאֲח֥וֹת לוֹטָ֖ן תִּמְנָֽע׃ כג וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י שׁוֹבָ֔ל עַלְוָ֥ן וּמָנַ֖חַת וְעֵיבָ֑ל שְׁפ֖וֹ וְאוֹנָֽם׃ כד וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃ כה וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאָהֳלִיבָמָ֖ה בַּת־עֲנָֽה׃ כו וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י דִישָׁ֑ן חֶמְדָּ֥ן וְאֶשְׁבָּ֖ן וְיִתְרָ֥ן וּכְרָֽן׃ כז אֵ֖לֶּה בְּנֵי־אֵ֑צֶר בִּלְהָ֥ן וְזַעֲוָ֖ן וַעֲקָֽן׃ כח אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־דִישָׁ֖ן ע֥וּץ וַאֲרָֽן׃ כט אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י הַחֹרִ֑י אַלּ֤וּף לוֹטָן֙ אַלּ֣וּף שׁוֹבָ֔ל אַלּ֥וּף צִבְע֖וֹן אַלּ֥וּף עֲנָֽה׃ ל אַלּ֥וּף דִּשֹׁ֛ן אַלּ֥וּף אֵ֖צֶר אַלּ֣וּף דִּישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י לְאַלֻּפֵיהֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ שֵׂעִֽיר׃ לא וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לב וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה׃ לג וַיָּ֖מָת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבָּצְרָֽה׃ לד וַיָּ֖מָת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי׃ לה וַיָּ֖מָת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת־מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית׃ לו וַיָּ֖מָת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה׃ לז וַיָּ֖מָת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר׃ לח וַיָּ֖מָת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן־עַכְבּֽוֹר׃ לט וַיָּמָת֮ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן־עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת־מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב׃ מ וְ֠אֵלֶּה שְׁמ֞וֹת אַלּוּפֵ֤י עֵשָׂו֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לִמְקֹמֹתָ֖ם בִּשְׁמֹתָ֑ם אַלּ֥וּף תִּמְנָ֛ע אַלּ֥וּף עַֽלְוָ֖ה אַלּ֥וּף יְתֵֽת׃ מא אַלּ֧וּף אָהֳלִיבָמָ֛ה אַלּ֥וּף אֵלָ֖ה אַלּ֥וּף פִּינֹֽן׃ מב אַלּ֥וּף קְנַ֛ז אַלּ֥וּף תֵּימָ֖ן אַלּ֥וּף מִבְצָֽר׃ מג אַלּ֥וּף מַגְדִּיאֵ֖ל אַלּ֣וּף עִירָ֑ם אֵ֣לֶּה ׀ אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֹֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם׃

בעלייה האחרונה של הפרשה אנחנו נכנסים לקטע שנראה במבט ראשון "יבש" – רשימות של משפחות, אלופים ומלכים באדום – אבל בעצם התורה סוגרת פה חשבון היסטורי שלם: איך נבנה העם שנקרא אדום, ומה ההבדל העמוק בינו לבין עם ישראל.

מה קורה בפשט

1. בני שעיר החרי – יושבי הארץ לפני עשו
   התורה מפרטת את בני שעיר החרי, "ישבי הארץ": לוטן, שובל, צבעון, ענה, דישון, אצר ודישן, ואת בני המשפחות שלהם, עד לרשימת "אלופי החרי" בארץ שעיר.
   זאת אומרת: לפני שעשו הופך ל"אדום", יש שם כבר עם ומבנה שבטי מסודר.
2. שילוב בין שעיר החרי לבין בית עשו
   בתוך היוחסין כבר מופיעים שמות מוכרים מהפסוקים הקודמים – כמו אָהֳלִיבמה בת ענה – ורואים איך משפחות שעיר החרי משתלבות בתוך תולדות עשו. אדום לא מתחיל מאפס, אלא "יורש" עם וארץ קיימים.
3. מלכים באדום – עוד לפני שיש מלך בישראל
   התורה עוברת לתיאור: "המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל".
   מופיעים בזה אחר זה מלכים שונים: בלע בן בעור, יובב בן זרח, חושם, הדד המכה את מדין בשדה מואב, שמלה, שאול, בעל חנן, הדר – ולכל אחד עיר אחרת. שים לב: אין כאן שושלת אחת, כל פעם מלך ממקום אחר.
4. אלופי עשו – מבנה של עם מסודר
   בסוף העלייה התורה מפרטת את "שמות אלופי עשו": אלוף תמנע, עלוה, יתת, אהֳליבמה, אלה, פינון, קנז, תימן, מבצר, מגדיאל, עירם – "למשבותם בארץ אחוזתם".
   ואז משפט הסיום: "הוא עשו אבי אדום" – כל מה שקראנו על עשו נהפך עכשיו לעם שלם עם מלכים ואלופים.

מה התורה מלמדת פה?

• עם ישראל לא חי לבד בעולם
  התורה משקיעה עשרות פסוקים בעם אחר – אדום. זה אומר: גם לעמים שמסביב יש יוחסין, היסטוריה וזהות. עם ישראל לא צומח בחלל ריק, אלא בעולם מלא עמים, תהליכים, שליטים ומאבקי כוח.
• "לפני מלך מלך לבני ישראל" – למה להדגיש את זה?
  אדום מקים מלוכה עוד לפני שיש מלך בישראל. אפשר לקרוא בזה רמז: מלוכה זה לא חידוש – זה כבר קיים אצל השכן. אבל ההבדל הוא באיכות:
  באדום – מלכים מתחלפים, ממקומות שונים, בלי שושלת אחת קבועה.
  בישראל – תיבנה בסוף מלכות עם הבטחה של יציבות ושורש (מלכות בית דוד).
  התורה כאילו אומרת: יש מלוכה טבעית של "כוח", ויש מלוכה שבאה מתוך ברית עם ה'.
• עם שנבנה על גבי עם
  בני שעיר החורי הם "יושבי הארץ", ואחר כך עשו יושב בהר שעיר ונעשה "אבי אדום". זה דפוס שמופיע הרבה בהיסטוריה: עם אחד מחליף עם אחר על אותה אדמה. התורה לא מעלימה את העם הקודם – היא נותנת לו שם, יוחסין וכבוד. יש פה שיעור מוסרי-היסטורי על ראיית האחר, גם כשאתה "יורש" את מקומו.
• למה לסיים את הפרשה דווקא בזה?
  פרשת וישלח סוגרת כך:
  • גם יעקב – נהיה לעם: שנים עשר בנים, ארץ מובטחת, שם "ישראל".
  • גם עשו – נהיה לעם: אדום, מלכים, אלופים, ארץ, מבנה כוח.
    מכאן ואילך, ספר בראשית יפסיק לעסוק בעשו כיחיד, ויעבור להתמקד ביעקב ובבניו – ובעיקר ביוסף. אדום ממשיך ברקע ההיסטורי, אבל מרכז הבמה עובר לישראל.

אפילו ביוחסין ארוכים, בלי סיפורים "דרמטיים", התורה מספרת סיפור: איך עמים קמים, איך כוח פוליטי נבנה, ומה ההבדל בין עם שמקורו בברית לבין עם שמקורו רק בכוח, באדמה ובשלטון.