ל וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם׃ לא וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃ לב וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ׃ לג עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃ לג א וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ ב וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים׃ ג וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ ד וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃ ה וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃
הסצנה מתחילה בסיום הלילה הדרמטי ביבוק. אחרי ההיאבקות, יעקב מבקש מן האיש: ״הגידה נא שמך״, אבל נענה בסירוב מסתורי – השם של המלאך לא חשוב, החשוב הוא הברכה, והוא מברך אותו שם. יעקב קורא למקום ״פְּנִיאֵל״, כי שם, לדבריו, ״ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותנצל נפשי״ – הוא יוצא חי ממפגש חזיתי עם שמים.
עם עלות השחר ״וַיִּזְרַח־לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ״, ודווקא אז מתברר המחיר: הוא צולע על ירכו. התורה הופכת את הפצע הפרטי שלו למצווה לדורות – בני ישראל נמנעים מלאכול את גיד הנשה, זכר לאותו לילה.
מיד אחרי זה, בלי הפסקה רגשית, מגיע המבחן שהוא התכונן אליו כל כך הרבה זמן: יעקב רואה את עשו מתקרב עם ארבע מאות איש. הוא מסדר את המחנות – השפחות וילדיהן, לאה וילדיה, ואחריהם רחל ויוסף – אבל הוא עצמו עובר לפני כולם, ומשתחווה ארצה שבע פעמים עד שהוא מגיע אל אחיו. ואז קורה משהו אחר לגמרי ממה שחשש: עשו רץ אליו, מחבק, נופל על צווארו, מנשק, ושניהם פורצים בבכי.
עשו מרים עיניים ורואה את הנשים והילדים. במקום לדבר על ״הרכוש״ או ״המחנה״, יעקב מגדיר אותם כך: ״הַיְלָדִים אֲשֶׁר־חָנַן אֱלֹהִים אֶת־עַבְדֶּךָ״ – לא הישג אישי, אלא מתנת חסד.
נקודות למחשבה
- לא תמיד צריך לדעת את השם – צריך לקבל את הברכה
יעקב רוצה שליטה: לדעת את השם, להבין עד הסוף מה קרה לו בלילה הזה. התשובה שהוא מקבל היא בעצם: אל תיתקע בשאלות שאתה לא יכול להכיל; קח את השינוי, את הברכה, ותמשיך הלאה. לפעמים בחיים אנחנו עסוקים ב״למה״ ו״איך״, אבל מה שבאמת משנה זה האם יצאנו מהסיפור אנשים אחרים. - צולע אבל מואר
השמש זורחת עליו בדיוק כשהוא צולע. זה שילוב חזק: מצד אחד אור, התחלה חדשה; מצד שני צליעה, זכרון הכאב. התורה לא מוחקת את הפצע, היא מקדשת אותו. האדם הגדול הוא לא מי שיצא בלי שריטה, אלא מי שנושא את הצלקת בגאון ויודע מה היא בנתה בו. - פחד, הכנה – ואז מציאות שמפתיעה לגמרי
יעקב מתכונן למלחמה, לשואה אפשרית, מפצל מחנות, משתחווה שוב ושוב – ועשו פתאום רץ, מחבק ובוכה. המסר חד: אנחנו חייבים לעשות את ההשתדלות, לחשוב על תרחישים קשים, אבל אסור לנו לקבע את המציאות בתסריט הכי שחור שלנו. לפעמים הקב"ה כותב סצנה אחרת לגמרי. - להגן על המשפחה, אבל לעמוד קדימה
יעקב מסדר את הנשים והילדים מאחור לפי מדרגי קרבה, אבל הוא עצמו הולך לפני כולם. הוא לא מתחבא אחרי המחנה, אלא מגן בגופו. זה מודל מנהיגות: דואג לאנשים שלך, מתכנן, מסדר – אבל כשמגיע רגע האמת, אתה זה שנמצא בחזית. - הילדים כחסד, לא כרכוש
כשעשו שואל ״מִי־אֵלֶּה לָּךְ״, יעקב לא אומר ״אלה הילדים שלי״, אלא ״אֲשֶׁר־חָנַן אֱלֹהִים״. הוא לא נצמד אליהם כבעלות, אלא כמתנה. זה משנה את כל היחס: גם משפחה, גם הצלחות, גם ״המחנה״ שאדם בונה – הכל נתפס כחנינה, כחסד, וזה מייצר אצלו ענווה ולא אגו.
