יג וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃ יד וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃ טו עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃ טז גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ יז וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃ יח וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃ יט וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃ כ וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ׃ כא וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃ כב וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ כג וַיָּ֣קָם ׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃ כד וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ׃ כה וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃ כו וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ׃ כז וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃ כח וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃ כט וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃
אחרי התפילה, יעקב מחזיק חזק בהבטחה: ״הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּח֣וֹל הַיָּם…״, אבל מיד עובר למהלכים מעשיים. הוא מכין מנחה אדירה לעשו: עיזים, רחלים, גמלים, בקר וחמורים, מחלק את הכל לעדרים – עדרים, משאיר רווחים ביניהם, ומדריך את העבדים מילה במילה איך לענות לעשו: הכל שייך ל״עבדך יעקב״, והכל ״מִנְחָה… לַאדֹנִי לְעֵשָׂו״, בתקווה ש״אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה… אוּלַי יִשָּׂא פָנָי״.
אחרי כל התכנון וההיערכות, מגיע הלילה שמחליף את חייו: יעקב מעביר את נשותיו, שפחותיו וילדיו את מעבר יבוק, את כל מה שיש לו – והוא עצמו נשאר לבד. דווקא שם, בבדידות המלאה, ״וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר״. האיש נוגע בכף ירכו, יעקב נפצע אבל לא עוזב: ״לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי״. אז הוא מקבל שם חדש – ישראל, כי ״שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״.
תובנות קצרות
- תפילה + אסטרטגיה ולא במקום
יעקב לא אומר: ה' הבטיח, אז אני רגוע. הוא גם מתפלל, גם מזכיר את ההבטחה, וגם בונה מהלך פסיכולוגי שלם מול עשו. זה מודל לעבודה נכונה: אמון בה' לא מבטל אחריות, אלא להפך – מחייב לעשות את המקסימום בעולם המעשה. - הכוח של ״אכפרה פניו״
יעקב לא בא ל״סגור חשבון״ אלא לכפר, לרכך, לשנות את האווירה. כל עדר הוא סוג של גל רגשי שמקדים אותו. במקום מסר של כוח: מסר של הכנעה, כבוד, ושפע שהוא נותן מרצון. זה כלי חכם גם ביחסים אנושיים: לפעמים הדרך לפתור מתחים היא ליצור רצף של מחוות שמקדימות את השיחה. - המאבק האמיתי קורה כשנשארים לבד
״וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ״ – ורק אז מתחיל ההיאבקות. כלפי חוץ הוא עסוק במנחות, מחנות, תכנונים. אבל השינוי העמוק קורה בלילה הפנימי, כשאין הסחות דעת. שם הוא נאבק בזהות שלו, בפחדים שלו, בעבר שלו – ומקבל שם חדש. - שם חדש – זהות חדשה, אבל עם צלקת
יעקב יוצא מהמאבק גם מבורך וגם צולע. הוא הופך לישראל, אבל הירך נפגעת. המסר חד: מי שעובר מאבק אמיתי בחיים לא יוצא אותו דבר. יש ברכה, יש עלייה רוחנית, אבל גם ״לימפ״ קטן שמזכיר מה עברנו. זה לא חיסרון – זו חתימת עומק. - ״שָׂרִיתָ… וַתּוּכָל״ – גם מול אלוקים וגם מול אנשים
המלאך לא אומר לו: ניצחת את עשו, אלא: ״שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים״. כלומר, מי שמסוגל לעמוד מול אתגרים רוחניים פנימיים, מסוגל גם להתמודד עם בני אדם בחוץ. קודם מנצחים את הפחד, הנטייה לברוח, הבלבול – ואז אפשר לעמוד גם מול ארבע מאות איש של עשו.
