נג וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ׃ נד וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי׃ נה וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ׃ נו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל־תְּאַחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַֽידוָ֖ד הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי׃ נז וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ׃ נח וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃ נט וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו׃ ס וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃ סא וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ׃ סב וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃ סג וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃ סד וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃ סה וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃ סו וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ סז וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ
העבד מעניק לרבקה תכשיטי כסף וזהב ובגדים, וכן נותן מתנות לאחיה ולאִמה. לאחר שהם אוכלים ושותים ולנים שם, קם העבד בבוקר ומבקש: "שַלְּחֻנִי לַאדֹנִי". משפחת רבקה מבקשת לדחות את יציאתה כמה ימים, אך העבד מתעקש שלא לעכב, כי דרכו כבר הצליח בסייעתא דשמיא. מחליטים לשאול את פי רבקה, והיא משיבה בפשטות ובנחרצות: "אֵלֵךְ".
רבקה נשלחת לדרכה עם מניקתה, והם מברכים אותה שתהיה ל"אַלְפֵי רְבָבָה" וזרעה יירש את שער שונאיו. רבקה ונערותיה רוכבות על הגמלים והולכות אחרי האיש.
בארץ הנגב, יצחק מגיע מבוא באר לחי רואי, ויוצא לשוח בשדה לפנות ערב. הוא מרים את עיניו ורואה גמלים באים. גם רבקה מעלה את עיניה, רואה את יצחק, מתרגשת ונופלת מהגמל. היא שואלת את העבד מי האיש ההולך בשדה לקראתם, וכשהיא שומעת שזהו אדונה – יצחק – היא לוקחת צעיף ומתכסה. העבד מספר ליצחק את כל מה שאירע בדרך, ויצחק מביא את רבקה אל אוהל שרה אמו, נושא אותה לאישה, אוהב אותה, ומתנחם אחרי אמו.
תובנות מהעלייה
- החלטה חופשית בתוך השגחה: למרות שהכול נראה "תפור מלמעלה", לא מדלגים על שאלת רבקה. הבחירה שלה ("אֵלֵךְ") היא חלק מהתהליך האלוקי, לא מיותרת.
- ברכה שממשיכה את ברכת אברהם: "אַלְפֵי רְבָבָה" ו"יִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" מקבילות להבטחות שניתנו לאברהם – רבקה נכנסת לשרשרת ההבטחה, לא רק לבית פרטי.
- יצחק בתודעת עומק: הוא "יוצא לשוח בשדה לפנות ערב" – תפילה, התבוננות, התייחדות. הזיווג נוצר מתוך מקום של פנימיות, לא מתוך רעש.
- צניעות מתוך מודעות: ברגע שרבקה מבינה שזה יצחק, היא מתכסה. אין כאן רק "קוד לבוש" אלא תגובה פנימית של יראת כבוד ומשמעות לקשר שעומד להיווצר.
- אהבה כניחום: "וַיֶּאֱהָבֶהָ… וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" – הקשר עם רבקה אינו רק טכני-המשכי, אלא מרפא מקום כואב של חסר ואובדן. האהבה מופיעה כאן גם ככוח מנחם ומרפא.
