כב וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃ כג וַיֹּ֧אמֶר יְדוָ֛ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃ כד יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃ כה קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃ כו וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃ כז וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְדוָ֑ד וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃ כח וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃ כט וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כא א וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃ ב וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽידוָ֖ד וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃ ג וַיִּשְׁמַ֨ע יְדוָ֜ד בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה׃ ד וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ ה וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ ו וַיְשַׁלַּ֨ח יְדוָ֜ד בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽידוָד֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְדוָ֔ד וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃ ח וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֜ד אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃ ט וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃
הדממה ששררה במחנה הייתה שונה. לא שקט של מנוחה – אלא שקט של סוף. מותו של אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום", לא היה רק מוות של אדם. היה זה כאילו כבה עמוד הענן. ההר, שבו התכנסו כולם, היה עֵד לפרידה טהורה, קדושה, שאין בה זעקות – רק בגדים שעוברים מאב לבן, ותפקיד שמעביר לפידו.
בפסוקים מסופר כיצד מצווה ה' את משה להעלות את אהרן ואלעזר להר ההר – ולהפשיט את בגדי הכהונה מאהרן ולהלבישם בנו. "וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר" (במדבר כ, כח). מותו של אהרן נעשה לעיני משה ואלעזר בלבד – אך הפשטת בגדי הכהונה, והלבשת אלעזר, נעשו "לְעֵינֵי כָּל־הָעֵדָה" (שם, כז) – ציבור שלם שהביט על המעבר הדומם, המשכי, מכובד.
רש"י מביא מדרש (ספרי) על הפסוק "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן־הָהָר" – ששאלו את משה: היכן אהרן? אמר להם שמת. אמרו: אפשר מי שעמד נגד מלאך ועמד נגד מצרים – מלאך המוות יוכל לו? עשה תפילה וראו אותו שוכב במיטה ונתנחמו. מותו של אהרן זעזע את ישראל, עד שנדרשה להם הוכחה שהוא אכן נפטר.
לאחר מכן מופיע סיפור מלחמת הכנעני ומיד אחריו – תלונת העם ושילוח הנחשים השרפים. בתגובה, מצווה ה' את משה: "עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס… וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי" (במדבר כא, ח-ט).
אחד הרעיונות שנאמרו על כך על ידי רבותינו (כמו במסכת ראש השנה דף כ"ט עמוד א') הוא שאין הנחש ממית ואין הנחש מחיה – אלא בשעה שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאים.
הרעיון המרכזי העולה מהעלייה הזו, הוא המעבר וההתמודדות עם אובדן – והיכולת להרים את הראש גם לאחר נפילה. מותו של אהרן מסמל את קץ ההנהגה הישנה – ואילו נחושת הנחש, כסמל של ראייה כלפי מעלה, מסמלת את התקווה שאפשר להמשיך.
פרשנות מוסרית אחת שנאמרה על כך היא שאדם הפוגש כאב – אם יתבונן רק בנחש, רק בבעיה – ייפול. אבל אם יידע להרים עיניים – יוכל להינצל. לא מדובר בפעולה טכנית – אלא בכיוון פנימי של הלב.
ומה המסר לימינו?
לכל אחד יש רגע שבו "אהרן" נלקח ממנו – מקור השראה, דמות אבהית, תחושת עמוד הענן שנעלמה. ברגע כזה, צריך לדעת: אפשר להמשיך. לא לשכוח את הכאב – אך להניף מבט אל הדגל, אל ההמשך. לעמוד מול הנחש – ולבחור חיים.
