יד וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃ טו וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃ טז וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְדוָד֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃ יז נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃ יח וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃ יט וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃ כ וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כא וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃
בין קָדֵש לגבולה של אדום, עם ישראל עומד לפתע מול חומה. לא של אבן – אלא של אחווה שנכזבה.
לאחר כל המסע במדבר, אחרי מותה של מרים, ואחרי משבר מי מריבה – בא ניסיון חדש: לא מלחמה, אלא משא ומתן.
משה שולח מלאכים אל מלך אדום בבקשה רכה:
"כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ" (במדבר כ', י"ד).
משה אינו מציג את העם ככובש או דורש – אלא כאח. פונה מתוך קרבה. אך התשובה – סירוב חמור:
"לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ" (כ', י"ח).
חז"ל מזהים כאן את שורש העימות ההיסטורי בין עשיו ליעקב. רש"י מסביר: "אחיך – אח אתה לי, בן אברהם אחי אביך", אך אדום סירב – סירוב שורשי, שמבטא פער עמוק הרבה מעבר לגבול גיאוגרפי.
הרמב"ן מעיר כי הפנייה של משה לא היתה מתוך פחד אלא מתוך דרך ארץ, לפי מצוות ה' לא לתקוף את אדום – אחינו. ולמרות האיום, ישראל אינו מגיב בכוח. "וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו" (כ', כ"א). זהו רגע של עוצמה שקטה: הכוח לא להשתמש בכוח.
החסידות רואה בזה ניסיון של תיקון. הקב"ה בוחן את ישראל – האם ידעו להבחין מתי מוותרים וממשיכים הלאה, גם כשפוגעים בכבודם.
וכאן שאלה אלינו: האם תמיד צריך להילחם על כבוד, על עקרון, על הצדק – או שלעתים דווקא הוויתור, ההטייה, היא דרך המלך? האם יש "אדום" בחיינו – שמולו אנו נקראים לשתוק, לפנות הצידה, ולהמשיך בדרך?
יש גבולות שמבקשים מאיתנו כוח. ויש גבולות שמבקשים מאיתנו אצילות.
