כא וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר׃ כב אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃ כג וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ כד וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ כה וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ׃ כו כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן׃ כז עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן׃ כח כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן׃ כט אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן׃ ל וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיב֑וֹן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖רׄ עַד־מֵֽידְבָֽא׃ לא וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃ לב וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ (ויירש) [וַיּ֖וֹרֶשׁ] אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם׃ לג וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃ לד וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֤ד אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃ לה וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ׃ כב א וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃
לאחר נדודים, מאבקים, מוות וניסים – מגיע עם ישראל לעימות גלוי עם הממלכות שממזרח לירדן. אלו אינם עוד ניסיונות פנימיים או מלחמות הישרדות, אלא עמידה מול עמים ומלכים בשם ייעוד, דרך ושליחות.
משה שולח מלאכים אל סיחון מלך האמורי בבקשה ישירה:
"אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם…" (במדבר כא, כב).
אך סיחון יוצא לקראתם למלחמה – וניגף:
"וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב" (שם, כד).
הניצחון מוביל לרצף של תיאורים שיריים יוצאי דופן – מעין מדרש היסטורי־פיוטי:
"תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן… כִּי־אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן…" (שם, כז־כח).
רש"י מסביר שמדובר בדברי המושלים – משל שמבטא את עוצמת ההרס שהביא סיחון למואב, וכעת כיצד אותו הרס חוזר עליו עצמו.
אבל לא רק סיחון – גם עוג מלך הבשן יוצא למלחמה:
"וַיֵּצֵ֣א עוֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁן… לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי" (שם, לג).
הפסוק בספר דברים מוסיף עליו תיאור מיוחד:
"כִּ֣י רַ֤ק ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן נִשְׁאַר֙ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִ֔ים" (דברים ג, יא).
חז"ל הרחיבו באגדות על עוג, גודלו וניסיון ההתמודדות עמו (ברכות נד ע"ב), אך כאן – התורה מראה את הפשט: גם מול עוג – ה' אומר למשה:
"אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ…" (במדבר כא, לד) – והניצחון מוחלט.
בסיום העלייה – נכתב בפשטות:
"וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ" –
הם כבר רואים את הארץ. הפסגה נראית באופק.
הרעיון המרכזי בעלייה זו הוא המעבר מתודעת נוודות לתודעת כיבוש.
הפסוקים מלמדים: אין לעם ישראל תוקפנות – אך יש לו עמידה. הוא לא חומס, אך הוא לא נכנע. הוא מציע שלום – אך מוכן למלחמה כשאין ברירה.
ומה איתנו?
לפעמים הדרך דורשת עמידה לא רק מול מדבר – אלא מול אויבים, פחדים וכוחות חיצוניים שמבקשים למנוע מאיתנו את ההתקדמות.
התורה מזכירה לנו: גם מול "עוג", יש הבטחה פנימית – "אַל־תִּירָא".
הניצחון, בסוף, לא רק עליהם – אלא על מה שבתוכנו.
וכמו תמיד פרשת השבוע רלוונטית מתמיד.
שבת שלום.
