י וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃ יא וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יב מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד׃ יג מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּב֣וּל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃ יד עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְדוָ֑ד אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃ טו וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃ טז וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְדוָד֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם׃ יז אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃ יח בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃ יט וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃ כ וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃
אחרי סערת הנחשים השרפים והמוות של אהרן הכהן, ממשיכה התורה לתאר מסע שקט יותר – אבל מלא תנועה פנימית. המחנה מתקדם ממקום למקום: מאובות, לעיי העברים, לנחל זרד, ועד לגבול מואב. תחנות שקטות, כמעט גאוגרפיות בלבד – אך ביניהן מסתתר רגע נדיר של שירה.
באמצע רשימת התחנות – לפתע קול אחר פורץ: "אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ" (במדבר כא, יז).
שירה זו נכתבה לרגל נס המים, כאשר אמר ה' למשה: "אֱסֹף אֶת־הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (שם, טז).
זוהי שירה קצרה, כמעט סתומה. אך חז"ל (ברש"י שם) הסבירו – שאין זו שירה על נס גלוי כמו קריעת ים סוף, אלא הודאה על באר מים שהלכה עם ישראל במדבר, וכעת נתגלתה מחדש לעיני העם.
הרמב"ן מבאר (שם) שזהו שיר תודה על כך שהבאר המשיכה ללוותם בכל תחנותיהם, ובפרט כאן – במעבר הגורלי אל גבול מואב, לקראת כניסה לארץ.
הביטוי המיוחד בפסוק י"ח – "בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" – מוסבר לפי חז"ל כמתאר את הנס של הבאר שלא נחפרה כרגיל, אלא שהמנהיגים במטה שלהם, במאמץ רוחני, הורידו שפע של מים. לא בעמל טכני – אלא בכוח של מסירות ושל תודעה.
ואז, בעדינות, עוברת התורה לתיאור מסע הרוח: "וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה. וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל…"
רש"י על אתר מביא מהמדרש: אם אדם עושה את עצמו כמדבר – שהוא מופקר לכולם – התורה ניתנת לו במתנה. ומשם הוא זוכה לנחלה, ולבסוף – לבמות, ולפסגה.
המדרשים מבקשים לקרוא את הפסוקים האלה לא כתחנות פיזיות, אלא כתהליך רוחני. מסע שמתחיל בענווה, ממשיך בקבלת התורה, ומסתיים בהשקפה ממעל – "וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן" – מבט גבוה על מקומות שהיו שוממים, ונפתחים כעת.
המסר לימינו?
לפעמים המסע שלנו עובר תחנות שנראות יבשות – עוד מעבר, עוד קושי, עוד שלב. אבל לפעמים דווקא מתוך השגרה צומחת שירה. לא תמיד נס גלוי – אבל מים חיים שזורמים מתחת לפני השטח.
אם נזכה לגלות ענווה – כמדבר – נוכל גם אנחנו לקבל "מתנה", ולהגיע אל הפסגה שממנה אפשר להשקיף על כל הדרך.
