ז וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ח קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃ ט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְדוָ֑ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃ י וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃ יא וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ יב וַיֹּ֣אמֶר יְדוָד֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃ יג הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְדוָ֑ד וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃
החום במדבר צורב, הדם רותח, התקווה נסדקת. האומה הצמאה שואלת – שוב – האם משה ואהרן הם עדיין המנהיגים הראויים. במקום הזה, על סף התפרצות של יאוש, נשמעת פקודה שמימית: לא עוד מקל ולא עוד כוח. לא להכות. לדבר.
בעלייה השלישית אנו פוגשים את אחת הפרשות המטלטלות בתורה:
"קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה… וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם…" (במדבר כ', ח).
אך משה מכה את הסלע – פעמיים. מים אכן יוצאים, אך התוצאה כבדה מאוד:
"לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם" (כ', יב).
רש"י במקום מסביר כי החטא לא היה ההכאה כשלעצמה – אלא הפספוס: אילו היו מדברים אל הסלע והמים יוצאים – הייתה נלמדת מכך עוצמת הדיבור, ועמה חיזוק לאמונה. העם היה לומד: "מה סלע שאין בו לא דעה ולא בחירה עושה רצון קונו – קל וחומר אנו".
הרמב"ן, לעומת זאת, סבור שהחטא היה בדיבור הקשה: "שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים", דבר שיש בו פגם בכבוד הציבור, ופגם במהות ההנהגה הרוחנית שהייתה אמורה לגלות רוך, לא כעס.
אך החסידות מציעה פתח נוסף. הרבי מקוצק אמר: לא הכאת הסלע היא הבעיה – אלא חוסר ההתחדשות. הקב"ה ציווה לדבר – לא כי זו דרך חדשה לגמרי, אלא כי הנהגה דורשת גמישות. משה נשאר במודל של פעם – ההכאה – והדור החדש דרש מודל של מילה. רכות. אמון. התקשרות ללא פחד.
ובמבט פנימי – אולי כאן שאלה גם לנו: האם אנחנו ממשיכים לפעול לפי "הכאה", כוח, שגרה, הרגל – כשבעצם הזמן קורא לנו לדבר, להקשיב, לרכך?
המילה יכולה לבקוע סלעים, לא פחות מהכאה. רק שהיא דורשת אמונה. בעיקר – בעצמנו, בזולת, ובכוח הנשמה שמאחורי הקול.
הבה נעצור היום, רגע, לשאול: היכן בחיי אני ממשיך להכות, כשאפשר לדבר?
יום טוב.
