יח וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּיִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים וְעַל־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ־שָׁ֑ם וְעַל־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר׃ יט וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל־הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב׃ כ וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ יְדוָ֜ד טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃ כא וְהָיְתָ֥ה לָּהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃ כב וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ כ א וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃ ב וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃ ג וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃ ד וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְדוָ֔ד אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃ ה וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃ ו וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְדוָ֖ד אֲלֵיהֶֽם׃
דממה. עין הסערה של מחנה ישראל שוקעת בצל מוות. עפר קדש שותק. מרים – הנביאה, האחות, שבלעדיה נבעו המים – נלקחה. והמים? גם הם נאלמו. אך לא רק בצימאון הגוף מדובר כאן. הצימאון עכשיו עמוק יותר. צימאון לאמונה. להנהגה. לביטחון במדבר.
בעלייה השנייה של פרשת חוקת, התורה גולשת מריטואל הטהרה של פרה אדומה – ישועה לצמאים לקדושה – אל המצוקה הרוחשת בקרב העם. בתחילה מתוארת פעולת ההזאה על הטמא:
"וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּיִם… וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים… בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י…" (במדבר י"ט, יח-יט).
הפסוקים הבאים עוסקים בעונש של מי שלא יטהר – "וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל" (י"ט, כ) – ולבסוף, פסוקים כב-כא מציגים את דקדוקי ההלכה, כולל מגע במים המטהרים עצמם.
ומיד אחר כך – "וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה מִדְבַּר־צִן… וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם. וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה…" (כ', א-ב).
חז"ל (תענית ט ע"א) אומרים ש"בזכות מרים היה להם הבאר". מותה – הפסקת הבאר. ופתאום, הטהרה והמים נקשרים בקשר עמוק יותר. מים מטהרים מטומאה – אך גם מים מבאר מרים מטהרים מיובש רוחני. כשנפסקו – התעורר הריב עם משה ואהרן. המצוקה הגופנית חושפת שבר עמוק יותר – אמון רופף, געגוע להובלה ברורה.
האור החיים הקדוש מעיר על הפסוק "וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל" – שזה לא רק עונש טכני, אלא ניתוק פנימי מהכלל – מי שמסרב להיטהר, בעצם פורש מן החיים המשותפים של ישראל, מהשייכות.
ומה נאמר על מצוקת הדור במדבר? הרבי מליובאוויטש זצ"ל הסביר פעם, שהמים שהפסיקו לזרום מבאר מרים לא היו רק מים לגוף – אלא השראה ואמונה. עם ישראל, בעומק לבו, לא התאבל על מרים – ולכן, איבד את המעיין. חסרון ההודיה מביא חסרון השפע.
ואנחנו? האם אנו יודעים להודות בזמן? להוקיר מי שמאיר לנו את הדרך כל עוד הוא איתנו? או שמא רק כאשר "אין מים" אנו מתחילים להבין מה היה לנו?
אולי הקבלה הפשוטה מהעלייה הזו – היא לעשות מעשה תודה קטן היום. לא כשהדברים חסרים – אלא דווקא כשהם עוד שופעים.
