פרשת לך לך – עלייה ראשונה

יב א וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ ב וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ ג וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְדוָ֔ד וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃ ה וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ ו וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ׃ ז וַיֵּרָ֤א יְדוָד֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַידוָ֖ד הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃ ח וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽידוָ֔ד וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְדוָֽד׃ ט וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה׃ י וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃ יא וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃ יב וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃ יג אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃

הציווי הפותח חותך את הביוגרפיה ומקים היסטוריה: "וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). ההבטחה משולשת – עם, ברכה ושֵם – ומסתיימת בייעוד: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב) עד תכלית אוניברסלית: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). אברם קם והולך "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְדוָד" (בראשית יב, ד), נכנס לארץ, ושומע הבטחה מקומית קונקרטית: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז). הוא בונה מזבחות וקורא בשם ה' בשכם ובין בית אל לעי (בראשית יב, ז–ח), אך מיד נבחן: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" וירידתו למצרים מולידה מתיחות מוסרית ותכנית "אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ" (בראשית יב, י; יג).

תובנות מאירות עיניים

• מסע בשלוש טבעות: "מֵאַרְצְךָ… וּמִמּוֹלַדְתְּךָ… וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב, א) מתאר התנתקות הולכת ומעמיקה – מרחב, קהילה, בית. רעיון פרשני: כדי להיבנות כ"אב־המון" צריך לפנות מקום בפנים ובחוץ.
• ברכה כמשימה, לא כפרס: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב) נאמר בלשון ציווי. רעיון פרשני: אברהם אינו רק מקבל ברכה אלא מתבקש להיהפך לצינור של ברכה.
• אוניברסלי לצד מקומי: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג) לצד "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז). רעיון פרשני: הייעוד העולמי נטוע בקרקע גיאוגרפית ומוסרית מסוימת.
• אמון שנענה באמירה: "וַיֵּרָא יְדוָד… וַיֹּאמֶר" ואז "וַיִּבֶן… מִזְבֵּחַ" (בראשית יב, ז). רעיון פרשני: ההתגלות מבקשת תגובה – בנייה ועבודה.
• "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב, ו): תזכורת שההבטחה נטענת במורכבות פוליטית כבר מההתחלה. רעיון פרשני: הארץ מובטחת אך גם מיושבת – מפתח להבנת מסע הדורות.
• משבר מיד אחרי ההבטחה: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י). רעיון פרשני: ההבטחה אינה עוקפת מבחנים; היא עוברת דרכם. ירידת מצרים הופכת למעבדה של אמון, מורכבת גם מוסרית.
• מילה ויחסים: "אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ" (בראשית יב, יג) – משפט קצר שיטלטל בית, מלכות וגורל. רעיון פרשני: הכרחי לקרוא את סיפור האבות לא כאגדה סטרילית אלא כמציאות שבה צדקות מתבררת בתוך אזורי סיכון.