ז וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם–לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר–אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר–לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת–וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר. טו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ. טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. כ וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ–הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד: שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. כא וְאֶת-בְּרִיתִי אָקִים אֶת-יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. כב וַיְכַל, לְדַבֵּר אִתּוֹ; וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. כג וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ–כָּל-זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. כד וְאַבְרָהָם–בֶּן-תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ–אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כו בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. כז וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר–נִמֹּלוּ אִתּוֹ.
הברית הופכת מחזון מופשט לקשר מחייב ועובר לדורות: "וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית יז, ז), ובמרכזה הארץ "אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (בראשית יז, ח) והאות המגולף בבשר: "הִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר… וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם" (בראשית יז, י–יא). שמה של שרי משתנה לשרה והבטחה חדשה ניתנת: "וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן" (בראשית יז, טז). אברהם מגיב בצחוק של תדהמה, אך ה' מחדד: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִצְחָק" (בראשית יז, יט), תוך הבטחת שפע גם לישמעאל: "שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד" (בראשית יז, כ). העלייה נחתמת בקיום מיידי ומלא: "וַיָּמָל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית יז, כג).
תובנות מאירות עיניים
- ברית שהיא גם שייכות וגם שליחות: הציר הכפול "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים" ו"נָתַתִּי… אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן" (בראשית יז, ז–ח) קובע שהארץ איננה רק מתנה, אלא מסגרת של קשר חי עם א-לוהים.
- אות על גוף – נצח על זמן: "וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית" (בראשית יז, יא). רעיון פרשני: דווקא החותם הגופני מזכיר שהקודש אמור לזרום בחיים המעשיים, לא להישאר בשמיים.
- אחריות בין־דורית: "לְדֹרֹתָם" החוזר שוב ושוב מעצב ברית שאיננה זיכרון חד־פעמי, אלא זהות שמועברת ונבחנת בכל דור.
- צחוק כנקודת מפגש: "וַיִּצְחָק" של אברהם מול "יִצְחָק" כשם הבן (בראשית יז, יז; יט). רעיון פרשני: הצחוק האנושי של אי־האפשרי נהפך לשם פרטי שמנציח את הופעת הבלתי־ייאמן בתוך המציאות.
- פרדוקס הבחירה והכוללנות: הברית נחתמת ביצחק "וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק" (בראשית יז, כא) ובאותה נשימה נשפכת ברכה על ישמעאל "וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית יז, כ). רעיון פרשני: הבכורה הייעודית אינה שוללת טובה לאחרים.
- ציות בן־רגע: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית יז, כג) מדגיש פעולה ללא השהיה. רעיון פרשני: אמונה ניכרת בתזמון, לא רק בתוכן.
- שינוי שם כשינוי תודעה: "שָׂרַי… כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ" (בראשית יז, טו). רעיון פרשני: מן השררות הפרטית אל שררה ציבורית – "מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (בראשית יז, טז).
