מב וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃ מג וַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ מד וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃ מה וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ מו וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃ מז וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְדוָ֔ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ מח וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃ מט וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃ נ וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קָרְבַּ֣ן יְדוָ֗ד אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃ נא וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה׃ נב וַיְהִ֣י ׀ כָּל־זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֙ימוּ֙ לַֽידוָ֔ד שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃ נג אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃ נד וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃
המלחמה נגמרה, השלל חולק, המחצית הועברה. כעת – מגיע הרגע הלא צפוי: מפקדי הצבא מתקרבים למשה, יוזמים מעצמם.
"וַיִּקְרְבוּ אֶל־מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים… וְלֹא־נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (במדבר ל"א, מ"ח־מ"ט).
תיאור נדיר ומרגש: לוחמים חוזרים מהמלחמה – וכולם שבו בשלום. אפס אבדות. מפקדי הצבא המומים – ובמקום לחגוג את הניצחון, הם ניגשים עם קרבן.
"וַנַּקְרֵב אֶת־קָרְבַּן יְדוָד… לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵינוּ" (שם, נ') – הם לא מביאים את הזהב מתפארת, אלא מחרדה. אולי פגענו, אולי טעינו, אולי לא היינו ראויים לנס הזה. תודעת אחריות עמוקה.
רש"י במקום (על הפסוק "לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵינוּ") מביא בשם חז"ל: "כדי לכפר על מחשבת הלב – אולי נהנינו מהשלל".
לא חטא ממש – אלא ספק של הנאה, ספק של גאווה. והם ממהרים לתקן.
איזו תודעה עמוקה ניכרת כאן: במקום לחזור מהקרב בתחושת זכאות – יש ענווה, הכנעה, תשובה.
ולצד זה – גם שותפות. לא רק משה ואלעזר מחלקים תרומות – גם המפקדים, מתוך עצמם, תורמים מכלי הזהב: "אֶצְעָדָה… וְכוּמָז" – תכשיטים אישיים, שהופכים לזיכרון נצחי באוהל מועד.
אפשר ללמוד כאן שיעור חשוב על מנהיגות:
לא די להוביל בקרב – צריך להוביל גם ברגש, במוסר, בתודעה. דווקא ברגע השיא – הם נזכרים להישאר קטנים. לזכור שהניצחון הוא חסד, לא זכאות.
ומה איתנו?
כשאנחנו מצליחים – האם אנחנו שוכחים? או שאנחנו זוכרים להביא את הזהב למקדש?
אפשר אולי לקבוע לעצמנו: אחרי כל הצלחה – רגע של הודיה.
רגע קטן של הכרה, של קרבן פנימי.
יום טוב!
