ב וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְדוָֽד׃ ג אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽידוָ֗ד אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃ ד וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַידוָ֑ד וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃ ה וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ ו וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽידוָד֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃ ז וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃ ח וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃ ט וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַידוָ֖ד יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ י וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃ יא וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃ יב וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ יג וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַידוָ֖ד יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ יד כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃ טו וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃ טז וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ׃ יז אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְדוָד֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃
שקט משתרר במחנה. רק קולו של משה נשמע, מופנה אל ראשי המטות, מנהיגי השבטים. הפנייה איננה אל כל העם, אלא דווקא אל ההנהגה – ולראשונה נמסר לה דין מהותי: נדרים. בריתות שנכרתות לא בכתב, אלא במילים. הבטחות פנימיות, כובד של התחייבות – אשר נדרשת מהאדם כלפי שמיים, וכלפי עצמו.
בעלייה זו (במדבר ל', ב–יז) פותח משה בהעברת דבר ה' אל ראשי השבטים, בעניין נדרים ושבועות. התורה מורה כי אדם שנדר נדר או השביע עצמו – חייב לקיים כל מה שיצא מפיו:
"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ – כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ג).
הפרשה ממשיכה ומתארת כיצד נדרי נשים תלויים בהסכמת האב או הבעל – במקרה שהיא נערה בבית אביה, או נשואה. ההקשר ברור: הנדרים נאמרים בתוך מסגרת, ותוקפם נקבע גם לפי מצבה האישי והמשפחתי של הנודרת. אם האב או הבעל שומעים ומניאים – הנדר אינו חל. אך אם שתקו – נדריה קמים.
חכמים עמדו על כך שהתורה פותחת כאן בלשון מיוחדת: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שם, ב). לא תמיד נאמר "זה הדבר", ולשון זו נתפסת כלשון של ודאות מיוחדת. לפי ספרי (מטות פסקא א), לשון זו נשמרת לנבואה מדויקת שאין בה שיקול דעת: "כך שמע ממש מפי הגבורה". התורה מדגישה שדיבורו של אדם איננו דבר קל ערך. נדר הוא ברית, והמילה – יש לה עוצמה יוצרת.
יש כאן חידוש מהפכני: קדושה יכולה לצמוח מתוך הדיבור האנושי. הנדר – איננו צו שבא מלמעלה, אלא התחייבות שבוקעת מן הלב, מִפִּי האדם עצמו. והרי בכך ניתנת לאדם אחריות אדירה: דבריו יכולים ליצור חובות, לקבוע גבולות, לבנות עבודת ה' אישית, או חלילה להחמיץ את ערכם אם יפר אותם.
בימינו, מעטים נודרים בפועל. אך הפסוק "כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" מהדהד בכל התחייבות, בכל הבטחה, בכל מילה. האם אנו עומדים מאחורי מילותינו? האם אנו מודעים לכוחן?
השבוע – ננסה לדבר פחות… ולעמוד מאחורי מה שכבר אמרנו.
שבוע טוב!
