כה וַיֹּ֥אמֶר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כו שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃ כז וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה׃ כח וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽידוָ֗ד מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן׃ כט מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְדוָֽד׃ ל וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח ׀ אֶחָ֣ד ׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכָּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְדוָֽד׃ לא וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ לב וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים׃ לג וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃ לד וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃ לה וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃ לו וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ לז וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽידוָ֖ד מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים׃ לח וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַידוָ֖ד שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים׃ לט וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽידוָ֖ד אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים׃ מ וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽידוָ֔ד שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ׃ מא וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת־מֶ֙כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְדוָ֔ד לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃
לאחר הקרב הדרמטי במדיין – מגיע שלב הסיכום. אך התורה איננה מסתפקת רק ב"תמונה כללית". היא יורדת לפרטים, לסטטיסטיקה מדויקת, לחלוקה מדוקדקת של כל פריט בשלל, כל בהמה וכל נשמה.
"שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי" (במדבר ל"א, כ"ו) – מצווה הקב"ה את משה ואלעזר הכהן. ספרו. תמדדו. תחלקו. לא רק כדי לדעת "כמה" – אלא כדי לחלק בצדק.
התורה מחלקת את השלל לשניים: למחצית הלוחמים ולמחצית שאר העם. אבל כאן מגיע חידוש: מכל חלק – ניתנת תרומה. חלק מן הלוחמים – הולך לכהן. חלק מהציבור – ניתן ללווים. הקודש חודר גם לחלוקת הרכוש.
רש"י על פסוק כ"ט מסביר שהמתנות לכהנים ולווים באות כמעין קרבן תודה – הכרה בכך שהמלחמה היא לא רק פעולה אנושית, אלא שליחות אלוקית.
הנתינה הזו, המדויקת והעקבית, מחנכת את האדם – שגם כאשר הוא זוכה – הוא שותף. לא בעלים בלעדיים.
כמה מרתקת היא העובדה שהתורה מתעכבת כאן, לאורך עשרות פסוקים, עם מספרים מדויקים:
"וַיְהִי הַמֶּכֶס לַה' מִן־הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים" (שם, ל"ז)
ואפילו בני אדם – "וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽה' שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ" (מ', מ').
לכאורה – מה לנו ולמספרים האלה?
אלא שהתורה מלמדת כאן עיקרון עמוק: גם בפרטים הקטנים ביותר – יש משמעות. אין דבר "טכני" בעבודת ה'. הכל מדויק, נשקל, מקודש.
והמסר?
לפעמים נדמה לנו שדווקא הרגעים הגדולים הם "רוחניים" – תפילה, התרגשות, שיא רגשי.
אבל דווקא ברגעים הקטנים – הספירה, הסדר, הדקדוק, האחריות – שם מתבטאת עבודת הקודש.
האם אנחנו נותנים משמעות גם ל"חשבונות" הקטנים של חיינו?
האם אנחנו רואים בקביעות ובדיוק – חלק מהתקרבות לאלוקות?
יום טוב!
