יג וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ יד וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃ טו וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה׃ טז הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּידוָ֖ד עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְדוָֽד׃ יז וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃ יח וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃ יט וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃ כ וְכָל־בֶּ֧גֶד וְכָל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכָל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ כא וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כב אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃ כג כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃ כד וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃
השמש קופחת על ערבות מואב, והמחנה ממתין בדריכות. לפתע, שיירת הלוחמים חוזרת מהמערכה. בראשם – פנחס, הכהן הלוחם. אך במקום שמחה – פניו של משה קודרות. משהו אינו כשורה.
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל" (במדבר ל"א, י"ד).
למה כעס משה? כי השאירו בחיים את הנשים המדייניות – אלו שבתחבולה מתוחכמת של בלעם, פיתו את בני ישראל לעבודה זרה ולזנות. אלו שגרמו למגפה הקשה.
משה מורה: לא לשכוח את מהות השליחות. זה איננו רק קרב צבאי – זהו תיקון מוסרי. המלחמה הרוחנית מחייבת בירור – לא להישאר אדישים מול מקורות השחתה.
לאחר מכן מופיעה הוראת טהרה מיוחדת: כל מי שהרג או נגע בחלל – יתחטא. כלים ובגדים ייטהרו, כל אחד לפי סוגו – "כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר־יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ" (שם, כ"ג).
רק אז – ניתן יהיה לשוב אל המחנה.
בעל ה"אור החיים" הקדוש מסביר שהטהרה כאן נועדה לא רק להיטהרות טכנית – אלא לשיבה מחודשת אל הקודש. אפילו מצווה – כשהיא כרוכה בשפיכות דמים – משאירה רושם. ויש לנקות את הנפש ממנה, בטרם תחזור לחיי מחנה הקדושה.
ומכאן מסר עמוק לימינו:
אנחנו חוזרים ממלחמות כל יום – מלחמות של אתגרים, של פיתויים, של מאבקים פנימיים.
לפני שחוזרים ל"שגרה" – אולי כדאי לעצור. לנשום. לטהר את המחשבות.
האם אנו יודעים לזהות מתי עלינו להתעכב רגע, לנער את האבק, ולחזור ללב – נקיים?
יום טוב!
