לא א וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃ ג וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְדוָ֖ד בְּמִדְיָֽן׃ ד אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃ ה וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃ ו וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃ ז וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃ ח וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ ט וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃ י וְאֵ֤ת כָּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃ יא וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ יב וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃
כמעט סיום הדרך. משה רבנו שומע מפי ה': המשימה הבאה היא גם האחרונה.
"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ" (במדבר ל"א, ב).
זו לא מלחמה ככל המלחמות. זוהי מלחמה של שליחות. נקמת ה' – נגד מי שפגעו בעם לא רק בגוף, אלא בנשמה.
משה מצווה לשלח אלף לוחמים מכל שבט – שנים עשר אלף חיילים – למלחמה במדיין. בראשם יוצא פנחס בן אלעזר הכהן, עם כלי הקודש וחצוצרות התרועה. הכהן, השליח של הקדושה, מוביל את צבא ישראל לא רק בכוח הנשק – אלא גם בכוח הרוח.
המערכה מסתיימת בניצחון מוחלט. כל הגברים נהרגים, כולל חמשת מלכי מדיין ו… גם בלעם בן בעור – אותו בלעם שניסה לקלל ויצא מברך, אך לבסוף יעץ להחטיא את ישראל. עונשו מגיע – בֶּחָרֶב.
בני ישראל לוקחים שלל רב: נשים וטף, מקנה ובהמות, וגם את כל רכושם. את הערים והטירות שורפים באש. ואת הכל – מביאים אל משה ואל אלעזר, אל ערבות מואב, מול ירדן יריחו.
רש"י (במדבר ל"א, ג) מדגיש את שינוי הלשון בדבריו של משה: הקב"ה אמר "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואילו משה אומר לעם "נִקְמַת יְדוָד". מכאן לומדים חז"ל (ספרי מטות פרק קנ"ז) שמי שפוגע בישראל – כאילו פוגע בכבודו של מקום.
יש כאן תובנה עמוקה: האויבים שראו בישראל גוף – גילו שהם נלחמים ברוח. וכאשר בני ישראל הולכים בשם ה', המאבק איננו רק פוליטי או צבאי – אלא תיקון של עוול מוסרי ורוחני.
ומה בימינו?
מלחמות רוח אינן מתנהלות בחרב – אך הן דורשות אותו אומץ. גם היום צריך לעמוד על קדושת הערכים, על הגבולות שבין אמת לשקר, על טהרת המחנה הפנימי.
ולעתים – המלחמה הקשה ביותר, היא זו שמתנהלת בתוך עצמנו: מול המחשבות שמושכות אותנו מטה, מול הקולות שמפקפקים, מול בלעם הקטן שבתוכנו.
נתפלל שנזכה לפעול לא בכעס, אלא בשליחות.
לא מתוך נקמה – אלא מתוך בהירות.
יום טוב!
