לה א וַיְדַבֵּ֧ר יְדוָ֛ד אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ב צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃ ג וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃ ד וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃ ה וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃ ו וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃ ז כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃ ח וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃
השמש שוקעת בערבות מואב. עם ישראל עומד על סף הכניסה לארץ, ובין חוקי החלוקה והנחלה – מתפנה התורה לדבר דווקא על שבט אחד, מיוחד: שבט לוי.
בעלייה החמישית מצווה הקב"ה את משה – להעניק ללוויים ערים מיוחדות, ארבעים ושמונה במספר. שש מהן יהיו ערי מקלט לרוצחים בשגגה, והשאר לשבת ולהחזיק בהן – לא כנחלה, אלא כמרחב שירות לקודש. סביב כל עיר ניתנת גם רצועת קרקע – אלף אמה מכל צד, ועוד מדידה מרחיבה של אלפיים אמה, שנועדה לשמש מרחב לבהמותיהם, לרכושם ולחייהם – אך גם, כפי שמבארים חז"ל, כהגדרה מרומזת של גבולות שבת ותחום התנועה בשבת.
הפסוקים מדגישים את העיקרון – כל שבט ייתן ללוויים מעריו לפי גודלו. "מאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ" – זו אחריות משותפת, לאומית, להחזיק את נושאי התורה והעבודה. הלוויים אמנם לא מקבלים חלק ישיר בארץ – אך דווקא משום כך הם נוטעים שורש בלב כל השבטים.
המסר שבעלייה הזו עמוק: החברה הישראלית איננה רק חלוקת קרקעות לפי צרכים, אלא מבנה שבו הרוח שוכנת בלב החומר. שבט שלם שאין לו קרקע – כדי שכל הקרקע תהיה מוארת בקדושה. הלוויים מזכירים לכולנו שתכלית הארץ איננה רק מגורים או פרנסה – אלא השראת שכינה. במקום שיש ערים ללוויים – יש מרכזים של תורה, של עבודת ה', של מוסר.
ובמובן האישי – מה אנחנו משאירים בליבנו כ"מגרש ללוויים"? האם יש בחיים שלנו מרחב פנימי – שקט, נקי, שבו שוכנת הנשמה? האם בלב המציאות החומרית שלנו – יש מקום להשראת קדושה?
אפשר לעצור ולשאול היום:
מהי "עיר המקלט" שלי – המקום שאליו אני בורח כשקשה לי?
והאם אני מעניק לה מקום קבוע – או רק זמני?
