לג א אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ ב וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְדוָ֑ד וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם׃ ג וַיִּסְע֤וּ מֵֽרַעְמְסֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֔וֹן בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן מִֽמָּחֳרַ֣ת הַפֶּ֗סַח יָצְא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּיָ֣ד רָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־מִצְרָֽיִם׃ ד וּמִצְרַ֣יִם מְקַבְּרִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יְדוָ֛ד בָּהֶ֖ם כָּל־בְּכ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְדוָ֖ד שְׁפָטִֽים׃ ה וַיִּסְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵרַעְמְסֵ֑ס וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּסֻכֹּֽת׃ ו וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַמִּדְבָּֽר׃ ז וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵתָ֔ם וַיָּ֙שָׁב֙ עַל־פִּ֣י הַחִירֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵ֖י בַּ֣עַל צְפ֑וֹן וַֽיַּחֲנ֖וּ לִפְנֵ֥י מִגְדֹּֽל׃ ח וַיִּסְעוּ֙ מִפְּנֵ֣י הַֽחִירֹ֔ת וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ־הַיָּ֖ם הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֨לְכ֜וּ דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בְּמִדְבַּ֣ר אֵתָ֔ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמָרָֽה׃ ט וַיִּסְעוּ֙ מִמָּרָ֔ה וַיָּבֹ֖אוּ אֵילִ֑מָה וּ֠בְאֵילִם שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֞ה עֵינֹ֥ת מַ֛יִם וְשִׁבְעִ֥ים תְּמָרִ֖ים וַיַּחֲנוּ־שָֽׁם׃ י וַיִּסְע֖וּ מֵאֵילִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל־יַם־סֽוּף׃
לפעמים, כדי להבין את הדרך – צריך לעצור ולכתוב. לא רק את היעד, אלא את המסע. פסיעה אחר פסיעה, תחנה אחר תחנה. זה בדיוק מה שעושה התורה בפתיחת פרשת מסעי – פרשה שמתחילה ברשימה ארוכה, יבשה לכאורה, של שמות מקומות.
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל…" (במדבר לג, א) – כך נפתח הקטע. זהו מעין יומן מסע – אך לא כזה שכתוב בידו של נוסע – אלא "עַל־פִּי יְדוָד" (שם, ב). כל תחנה, כל עצירה, כל עיקוף – נרשמו מפי הגבורה.
התורה חוזרת ומזכירה את היציאה ממצרים, את מכת בכורות, את העובדה שיצאו "בְיָד רָמָה לְעֵינֵי כָל־מִצְרָיִם" (שם, ג). רק אז מתחילה הרשימה – מרעמסס לסוכות, משם לאֵתָם, לפִי־הַחִירֹת, בעַל צְפון, מִגְדּוֹל, הים, מרה, אילים, ים סוף…
כל פסוק הוא תזכורת. כל מקום נושא סיפור. אך התורה אינה מפרטת. היא רק מזכירה, כאומרת – אתם הייתם שם. תזכרו לבד.
לפעמים, רק בסוף הדרך אנחנו מבינים מה עברנו. כשהאדם חוזר – הוא יכול סוף סוף להסתכל לאחור, לראות איפה עצר, מה עבר, ואיך שרד. כך נפתחת פרשת מסעי – ברשימה ארוכה של תחנות: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל… וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְדוָד" (במדבר ל"ג, א–ב).
רש"י על הפסוק מביא מדרש חז"ל שמעניק מבט עמוק למשמעות הרשימה הזו:
"וְרַבִּי תַּנְחוּמָא דָּרַשׁ בּוֹ דְּרָשָׁה אַחֶרֶת: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, וְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם רָחוֹק לְרַפֹּאתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין, הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת. אָמַר לוֹ: כָּאן יָשַׁנְנוּ, כָּאן הוּקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ וְכוּלֵּיהּ"
(רש"י על במדבר ל"ג, ב)
כך גם הקב"ה, אומר המדרש – סופר לישראל את מסעותיהם. כל תחנה, כל עצירה, כל כישלון – הם חלק מהמסע הרוחני, חלק מהריפוי. לא נכתב כאן סיפור גבורה או הישג – אלא סיפור של חיבוק. אב שאינו שוכח אף פרט מדרך בנו.
גם עבורנו, יש בכך חיזוק. לא רק הניצחונות הם משמעותיים – גם הקשיים, העיכובים, הנפילות. כל אלה נכתבים "על פי ה'" – ויש להם מקום. מותר להיזכר, מותר להוקיר, ומותר לראות: לא היינו לבד בשום תחנה.
ואולי השבוע זה הזמן לעצור ולחשוב – מה הן התחנות שאני עברתי השנה?
האם אני מוכן לכתוב לעצמי את המסע, בלי להתבייש, בלי לדלג?
השבוע – ננסה לזכור את הדרך שעשינו. לא כדי להתגעגע – אלא כדי להכיר תודה. להכיר את עצמנו. ולהבין – שכמו אז, גם היום – שום תחנה אינה מיותרת.
שבוע טוב.
