טז וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־יִנְחֲל֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ יח וְנָשִׂ֥יא אֶחָ֛ד נָשִׂ֥יא אֶחָ֖ד מִמַּטֶּ֑ה תִּקְח֖וּ לִנְחֹ֥ל אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יט וְאֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת הָאֲנָשִׁ֑ים לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃ כ וּלְמַטֵּה֙ בְּנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁמוּאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ כא לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֱלִידָ֖ד בֶּן־כִּסְלֽוֹן׃ כב וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי־דָ֖ן נָשִׂ֑יא בֻּקִּ֖י בֶּן־יָגְלִֽי׃ כג לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־מְנַשֶּׁ֖ה נָשִׂ֑יא חַנִּיאֵ֖ל בֶּן־אֵפֹֽד׃ כד וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם נָשִׂ֑יא קְמוּאֵ֖ל בֶּן־שִׁפְטָֽן׃ כה וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־זְבוּלֻ֖ן נָשִׂ֑יא אֱלִיצָפָ֖ן בֶּן־פַּרְנָֽךְ׃ כו וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יִשָׂשכָ֖ר נָשִׂ֑יא פַּלְטִיאֵ֖ל בֶּן־עַזָּֽן׃ כז וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי־אָשֵׁ֖ר נָשִׂ֑יא אֲחִיה֖וּד בֶּן־שְׁלֹמִֽי׃ כח וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־נַפְתָּלִ֖י נָשִׂ֑יא פְּדַהְאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ כט אֵ֕לֶּה אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְדוָ֑ד לְנַחֵ֥ל אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
שמות. רשימות. שורות יבשות של אנשים ושבטים – אך מאחוריהן מסתתר אחד הרגעים המכוננים ביותר של עם ישראל: הכניסה לארץ. העלייה הרביעית עוסקת במינוי הנציגים – נציג מכל שבט – שיחד עם יהושע בן נון ואלעזר הכהן, יובילו את חלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות.
אחרי שנים של נדודים, הקב"ה מצווה את משה: המנהיגות החדשה צריכה להיות ברורה. בראש – יהושע, ממשיך דרכו של משה, ואלעזר הכהן, נציג התורה והמקדש. לצידם – נציגים משבטי ישראל, ביניהם שמות ידועים כמו כלב בן יפונה משבט יהודה, ונציגים פחות מוכרים, כמו פלטיאל בן עזן מיששכר או קמואל בן שפטן מאפרים.
אין כאן רק טקס מנהלי. התורה חוזרת ומדגישה את שמות האנשים ואת השתייכותם לשבטים – ללמדך, שחלוקת הארץ איננה עסקה, אלא שליחות. האדמה היא ירושה מהקב"ה – והשליחות עליה עוברת דרך שליחים מדויקים.
המפרשים מבארים מדוע נמסרה המשימה דווקא לשילוב בין אלעזר הכהן ליהושע. יש הרואים בכך סמל לאיזון: אחד מייצג קדושה ותורה, והשני – הנהגה צבאית ומעשית. חלוקת הארץ דורשת גם יראת שמים וגם תוקף ביצועי. לא די בחלוקה טכנית – צריך צדק, אחריות, ותחושת שליחות.
אפשר גם להרגיש כאן מסר אישי עמוק: כשאדם נכנס ל"ארץ" משלו – בין אם זו תקופה חדשה, תפקיד חדש, או תחום אחריות – עליו לשאול את עצמו: האם אני פועל רק לפי רצונות פרטיים, או שאני רואה בזה ירושה רוחנית? האם אני נכנס אל הקרקע – גם הפנימית – מתוך קדושה?
השם של כל נציג מופיע כאן לא במקרה. כל אחד מאיתנו הוא שליח, ויש לו חלק בארץ. לא במובן הגאוגרפי בלבד – אלא במשמעות, בזהות, בשליחות.