לו א וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי־גִלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיֹּאמְר֗וּ אֶת־אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣ה יְדוָ֔ד לָתֵ֨ת אֶת־הָאָ֧רֶץ בְּנַחֲלָ֛ה בְּגוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בַֽידוָ֔ד לָתֵ֗ת אֶֽת־נַחֲלַ֛ת צְלָפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו׃ ג וְ֠הָיוּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַחֲלָתָן֙ מִנַּחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽעַ׃ ד וְאִם־יִהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֮ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנֽוֹסְפָה֙ נַחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּרַ֖ע נַחֲלָתָֽן׃ ה וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־פִּ֥י יְדוָ֖ד לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים׃ ו זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה יְדוָ֗ד לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים׃ ז וְלֹֽא־תִסֹּ֤ב נַחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל־מַטֶּ֑ה כִּ֣י אִ֗ישׁ בְּנַחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּק֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ח וְכָל־בַּ֞ת יֹרֶ֣שֶׁת נַחֲלָ֗ה מִמַּטּוֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְאֶחָ֗ד מִמִּשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אָבִ֖יהָ תִּהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֑ה לְמַ֗עַן יִֽירְשׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלַ֥ת אֲבֹתָֽיו׃ ט וְלֹֽא־תִסֹּ֧ב נַחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֖ה לְמַטֶּ֣ה אַחֵ֑ר כִּי־אִישׁ֙ בְּנַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּק֕וּ מַטּ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנ֥וֹת צְלָפְחָֽד׃ יא וַתִּהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְחָגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֛ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים׃ יב מִֽמִּשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵֽי־מְנַשֶּׁ֥ה בֶן־יוֹסֵ֖ף הָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים וַתְּהִי֙ נַחֲלָתָ֔ן עַל־מַטֵּ֖ה מִשְׁפַּ֥חַת אֲבִיהֶֽן׃ יג אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְדוָ֛ד בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃
השמש כבר שוקעת על מסע הארבעים שנה. בני ישראל עומדים בערבות מואב, מול נהר הירדן, רגע לפני הכניסה לארץ. ואז, פתאום, שוב עולות בנות צלפחד.
אבל הפעם – הן אינן הדוברות, אלא מדובר עליהן. ראשי משפחות מנשֶּׁה באים אל משה, עם חשש: אם בנות צלפחד יתחתנו מחוץ לשבט, הנחלה שהן ירשו תועבר לשבט אחר. כך תתערער החלוקה השבטית.
משה משיב בשם ה' כי דבריהם צודקים – ולפיכך, תתחתנה בנות צלפחד בתוך שבט מנשה. כך תישאר הנחלה במקומה. התורה מדגישה כי אכן כך עשו – ובכך מסתיימת פרשת מסעי וספר במדבר.
אבל רגע – מדוע לסיים ספר שלם דווקא בזה?
חז"ל והפרשנים ראו בפרשה זו נקודת סיום עקרונית, לא רק טכנית. אחרי נדודים, מאבקים, מרידות ומלחמות – הסיפור של עם ישראל נחתם בהחלטה שקטה: איך לשמור על הסדר, ואיך לשלב בין רצון אישי לבין ערך ציבורי.
בנות צלפחד הן דוגמה מופלאה לאיזון הזה. הן העזו לבקש – אך גם הסכימו לקבל את גבולות ההנהגה. הן נלחמו על זכותן – ובסוף גם קיבלו על עצמן אחריות שבטית. הן לא רק שומרות על נחלת אביהן, אלא גם על שלמות האומה.
אולי גם אנחנו, בזמנים של מעבר – בין שלבים, בין עונות, בין תקופות – יכולים ללמוד מהן. לא כל בקשה נוגדת את השיטה, ולא כל שיטה מחייבת לוותר על תקווה. לפעמים, דווקא דרך כבוד הדדי – אפשר לשלב חלום עם זהות, רצון עם יציבות.
בסיומה של פרשת מסעי – אנו מסיימים גם את מסעותינו בספר במדבר. ספר שבו עם ישראל צעד במדבר הפתוח, עלה וירד, טעה ותיקן, אך מעולם לא חדל להתקדם. גם אנחנו, במסענו האישי – לעיתים מרגישים "בריתמה", ולעיתים "בקברות התאווה"… אבל המסע ממשיך.
אולי זה הרגע לעצור ולהתבונן: איזה "מסע" עברנו אנחנו בשבועות האחרונים? מה היינו רוצים לקחת איתנו הלאה?
הקריאה "חזק חזק ונתחזק" היא לא רק מסורת, אלא קריאת לב –
להתחזק באמונה, להתחזק בהתמדה, להתחזק באהבת התורה ובאהבת ישראל.
ובעזרת ה' – ניכנס לשבוע הבא עם כוחות חדשים, עם עיניים קדימה ועם לב פתוח.
שבת שלום, חזק חזק ונתחזק!
