טז וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ יז וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃ יח וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃ יט וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ כ וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ כא וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃ כב וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃ כג וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃ כד וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃ כה וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃ כו וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃ כז וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃ כח וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ (וישתחו) [וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ]: כט וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃
יוסף רואה את בנימין, והסיפור מחליף זירה מיד: לא עוד שוק של “שבר”, אלא בית. זה שינוי שמבלבל את האחים לגמרי. הם באו לקנות אוכל, ופתאום מכניסים אותם פנימה, מכינים טבח, ומודיעים להם: “אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם”. סעודה אצל שליט מצרים נשמעת כמו כבוד, אבל לאנשים שחיים עם אשמה זה נשמע כמו מלכודת.
וככה זה עובד: כל מחווה טובה נהפכת אצלם לחשד. הם בטוחים שזה “על דבר הכסף” – שהחזירו להם בפעם הקודמת. במקום להגיד לעצמם “איזה נס”, הם שומעים “הנה זה בא לסגור חשבון”. פחד לא רק מהמצרים, פחד מהסיפור שלהם עצמם.
ואז מגיע אחד הרגעים הכי מפתיעים בפרשה: האיש אשר על בית יוסף מדבר איתם בשפה של אמונה. “שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן”. הוא לא מתווכח על טכניקה ולא מתחמק, הוא מרגיע דרך משמעות: יש כאן השגחה, לא קומבינה. והמשפט הקטן “כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי” סוגר להם את המעגל בראש – הכסף לא “חסר”, אז למה להמשיך לחשוד.
יוסף מחזיר להם גם את שמעון. זה מהלך שמפרק את המתח בדיוק במינון הנכון: מספיק כדי שיישארו דרוכים, אבל מספיק כדי שייכנסו לסעודה. הם רוחצים רגליים, מאכילים את החמורים, ומכינים את המנחה – כאילו חוזרים פתאום להיות משפחה שבאה לבקש, לא חשודים שבאו להיענש”.
וכשיוסף נכנס, החלומות מהילדות קמים לתחייה בלי שאף אחד מתכוון לזה: הם משתחווים. יוסף שואל לשלום האב הזקן, כאילו זה פרט מנהלי, אבל זה למעשה הדופק שלו. ואז הוא מרים עיניים ורואה את בנימין “אָחִיו בֶּן אִמּוֹ” – והלב שלו כבר לא יכול להסתתר מאחורי תפקיד.
הברכה שיוצאת ממנו לבנימין היא לא ברכת מדינאי, אלא ברכה של אח, כמעט של אב: “אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי”. מילה אחת “בני” חושפת את כל מה שיוסף מסתיר עד עכשיו. ומכאן והלאה ברור שהסעודה הזו היא לא הסוף – היא הבמה לניסוי הגדול הבא: האם הם יודעים לשמור על בנימין, כשזה יעלה להם ביוקר.
