כ וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם׃ כא אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא׃ {ס} כב וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים׃ כג וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ׃ כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל׃ כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה׃ {ס} כו וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ׃ {ס} כז וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ׃ {פ} כח וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי׃ כט וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת׃ ל אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו׃ לא אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ׃ לב אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל׃ {ס} לג וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר׃ לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ׃ {ס} לה וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן׃ לו אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ׃ {ס} לז כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה׃ כב א אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים׃ ב אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ׃ ג אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם׃
העלייה ממשיכה לפרט איך התורה בונה חברה מתוקנת: מצד אחד היא מציבה גבולות ברורים לכוח ולאלימות, ומצד שני היא מגדירה אחריות מדויקת לנזקים שנגרמים גם בלי כוונה רעה.
ראשית, התורה עוסקת באדון שמכה את עבדו או אמתו. אם המכה גורמת למוות מיידי – יש נקמה. ואם העבד עומד יום או יומיים ורק אחר כך מת, אין נקמה, כי מדובר בנזק לרכושו של האדון, אבל מיד אחר כך התורה מאזנת ומחדדת: אם האדון השחית את עין העבד או הפיל את שינו – העבד יוצא לחירות. כלומר, גם בתוך מציאות של עבדות יש קו אדום שאסור לעבור, והפגיעה בגוף הופכת את ה"אחיזה" של האדון ללא לגיטימית.
בהמשך מופיע מקרה של קטטה בין אנשים שפוגעת באישה הרה. אם יצאו ילדיה ואין אסון נוסף, יש תשלום קנס לפי קביעת הבעל והדיינים. ואם יש אסון – נכנס העיקרון של "נפש תחת נפש", ובהמשך "עין תחת עין, שן תחת שן" וכו. זה עיקרון של אחריות מלאה ומידתית: הנזק מחייב תגובה מדויקת, לא התפרקות ולא טיוח.
לאחר מכן התורה עוברת לנזקי ממון שיש בהם גם ממד של סכנת חיים: שור שנגח והרג – השור נסקל, ובעל השור נקי אם לא הייתה התרעה. אבל אם מדובר בשור נגח שכבר הועד בבעליו והוא לא שמר – השור נסקל וגם בעליו נושא באחריות חמורה, עד כדי חיוב מיתה או אפשרות לפדיון בכופר. יש גם הבחנה כאשר השור הרג עבד או אמה – יש תשלום קבוע לאדון והשור נסקל.
מכאן עוברים לנזקי "בור": מי שפותח בור או כורה בור ולא מכסה, והבהמה נפלה – בעל הבור משלם, והנבלה שלו. אחר כך דיני שור שפגע בשור חברו: אם זה אירוע חד פעמי – מוכרים את השור החי וחולקים בכסף וגם בנבלה. ואם היה ידוע שהוא נגחן והבעלים התרשלו – חייבים לשלם שור תחת שור, והנבלה של המזיק.
בסיום העלייה מופיעים דיני גניבה ותשלומי כפל וחומש: גנב שור או שה וטבח או מכר – משלם פי כמה (חמישה בקר תחת השור, ארבע צאן תחת השה). ואם הגניבה נמצאה בידו בחיים – משלם כפל. וכן דין הבא "במחתרת": אם גנב פורץ בלילה ונהרג – אין דמים, ואם זרחה השמש עליו – יש דמים וחייב תשלום.
תובנות מהעלייה
כוח ללא גבול מייצר רוע גם כשהוא "חוקי"
התורה לא מתעלמת מהמציאות החברתית של עבדות, אבל היא שמה לה גדרות: פגיעה פיזית שמבזה ומשחיתה (עין, שן) שוברת את הסטטוס של האדון ומחזירה את האדם לחירות. המסר: בעלות על עבודה אינה בעלות על גוף.
אחריות היא לא רק על מעשה, אלא גם על התרשלות
שור נגח שהבעלים יודעים עליו ולא שומרים – זה כבר לא "קרה". זה מחדל. התורה מלמדת שמי שמחזיק כוח מסוכן ולא מנהל אותו – אחראי לתוצאה.
"עין תחת עין" כמנגנון מידתי
העיקרון כאן הוא מידה כנגד מידה: הנזק מגדיר את גודל החיוב. חז"ל קיבלו שזה מתורגם לרוב לתשלום ממוני שמגלם את ערך הפגיעה, ולא לעונש פיזי של נקמה, כדי שהמשפט יהיה מדויק ושוויוני בין אנשים שונים.
ממון הוא לא רק כסף, הוא מערכת אמון
בור פתוח, שור לא שמור, גניבה – כולם פוגעים במרחב הציבורי. התורה מטפלת בזה כמו במה שמפורר חברה: מי שיוצר סכנה או מנצל הזדמנות – צריך לשלם, לפצות ולהשיב אמון.
הבחנה בין הגנה עצמית לבין ענישה
דין הבא במחתרת מראה רגישות: בלילה יש חשש סכנה והתגובה חריפה יותר, אבל באור יום האחריות משתנה. התורה לא רוצה "דם קל", היא רוצה צדק שמבדיל בין מצבי חיים.
