ח וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ט וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ י וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ יא וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ יב וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ יג אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ יד וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ טו וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃ טז וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יז וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
אחרי היציאה מן התיבה מתגלה מהות הקיום החדש: ברית. "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם" (בראשית ט, ט). הברית מקיפה לא רק בני אדם אלא גם את עולם החי: "וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם" (ט, י). ההבטחה כפולה ומפורשת: "וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (ט, יא). והאות גלוי בשמים: "אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן" (ט, יג). הקשת פועלת כמנגנון זיכרון: "וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי… וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר" (ט, טו), והיא "בְּרִית עוֹלָם" (ט, טז) "לְדֹרֹת עוֹלָם" (ט, יב).
תובנות מאירות עיניים
- ברית במניין שלם: המילה ברית נשנית שבע פעמים במקטע הזה, להדגשה של יציבות הקשר וההתחייבות האלוהית לאורך הדורות.
- ברית לכל החיים: שלוש פעמים מודגש שזו ברית גם עם "כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה" (ט, י; ט, טו; ט, טז). רעיון פרשני: המוסר האנושי אינו מנותק מן האקולוגיה; השמים מזכירים לאדם אחריות לכל חי.
- אות גלוי בשמים: "אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן" (ט, יג) – האות איננו חבוי במקדש אלא גלוי לכל עין. רעיון פרשני: אחרי המבול, הקב"ה מציב סימן ציבורי שמזמין את האנושות להיות עדה לברית.
- זיכרון כהנהגה: "וְזָכַרְתִּי… וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר" (ט, טו–טז) – לשון אנתרופומורפית המלמדת שיציבות העולם נשענת על זיכרון מוסרי. רעיון פרשני: גם האדם נדרש לטפח זיכרון – לזכור את השבר כדי לא לשחזרו.
- לא עוד מבול – אבל האחריות נשארת: "וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל" (ט, יא; ט, טו) הוא עוגן של חסד, אך הוא בא אחרי מערכת של דינים וגבולות שהוטבעו בעלייה הקודמת. רעיון פרשני: החסד אינו ביטול הדין אלא מסגרת שמאפשרת חיים.
