טו וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃ טז צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יז כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ (הוצא) [הַיְצֵ֣א] אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יח וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ יט כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃ כ וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽידוָ֑ד וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ כא וַיָּ֣רַח יְדוָד֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֜ד אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ כב עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃ ט
א וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ ב וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃ ג כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃ ד אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ ה וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ ו שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃ ז וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃
לאחר חודשים של המתנה נשמעת הקריאה: "צֵא מִן־הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ" (בראשית ח, טז). כל החיות יוצאות "לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם" כדי "וּפָרוּ וְרָבוּ עַל־הָאָרֶץ" (ח, יז; יט). נֹחַ מקים את המזבח הראשון אחרי המבול ומקריב "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעֹוף הַטָּהֹר" (ח, כ), ו"וַיָּרַח יְדוָד אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" ומבטיח: "לֹא־אָסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה… וְלֹא־אָסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי" (ח, כא). מכאן מתחדשות ברכות הבריאה: "פְּרוּ וּרְבוּ" (ט, א; ז), ניתנת רשות לאכול בשר "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל" לצד גבול חד "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (ט, ג–ד), ומוטבעת אבן היסוד של קדושת החיים: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (ט, ו).
תובנות מאירות עיניים
- יציאה כהדהוד של בריאה: "פְּרוּ וּרְבוּ" חוזר פעמיים (ט, א; ז) ומעמיד את האנושות כשותפת בבריאה המחודשת. רעיון פרשני: זהו ריסט של העולם אל פסוקי בראשית, אך מתוך תודעת שבר שתוליד אחריות.
- מזבח ראשון אחרי המבול: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ" (ח, כ) ממיר את פחד ההצלה בשפת קרבן ותודה. רעיון פרשני: המזבח הוא הגשר מן הישרדות לעבודת ה'.
- ריח ניחוח וברית של סבלנות: "וַיָּרַח… אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" נענה בהבטחה קוסמית: "עד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר… וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כב). רעיון פרשני: קצב העונות נעשה לברית של יציבות אחרי כאוס המים.
- ממתן הדין דרך הכרת היצר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ח, כא) היה יכול להיות עילה לחורבן, אך כאן הוא נעשה נימוק להימנעות מחורבן כללי. רעיון פרשני: במקום לבטל את האדם – מתקנים איתו ברית חיים.
- רשות הבשר וגבול הדם: "כָּל־רֶמֶשׂ… לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" מול "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (ט, ג–ד). רעיון פרשני: הרחבת התפריט מלווה בסייג שמחנך לחרדת קודש על החיים עצמם.
- צלם אנוש כבסיס משפטי: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם… כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (ט, ו) קושר ישירות בין תיאולוגיה לאתיקה. רעיון פרשני: קדושת האדם איננה רעיון מופשט אלא עילת הדין על שפיכות דמים.
- האקולוגיה של הפחד: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם… בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (ט, ב). רעיון פרשני: לא שליטה עריצה אלא אחריות מפוחדת – מרחב שבו האדם שולט אך זוכר את גבולותיו.
העלייה הרביעית מציירת את צעדיו הראשונים של עולם מתוקן: יציאה מתיבה, מזבח ותודה, ברכה שמחדשת את הבריאה, וסדר מוסרי שמגן על החיים. העולם לא חוזר להיות מה שהיה – הוא נעשה יציב יותר, צלול יותר, אנושי יותר מול פני האל.
