ז א וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכָל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה׃ ב מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃ ג גַּ֣ם מֵע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה לְחַיּ֥וֹת זֶ֖רַע עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃ ד כִּי֩ לְיָמִ֨ים ע֜וֹד שִׁבְעָ֗ה אָֽנֹכִי֙ מַמְטִ֣יר עַל־הָאָ֔רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וּמָחִ֗יתִי אֶֽת־כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ ה וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖הוּ יְדוָֽד׃ ו וְנֹ֕חַ בֶּן־שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ ז וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָיו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל׃ ח מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה׃ ט שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־נֹֽחַ׃ י וַֽיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יא בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃ יב וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃ יג בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה׃ יד הֵ֜מָּה וְכָל־הַֽחַיָּ֣ה לְמִינָ֗הּ וְכָל־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ לְמִינֵ֑הוּ וְכָל־הָע֣וֹף לְמִינֵ֔הוּ כֹּ֖ל צִפּ֥וֹר כָּל־כָּנָֽף׃ טו וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־נֹ֖חַ אֶל־הַתֵּבָ֑ה שְׁנַ֤יִם שְׁנַ֙יִם֙ מִכָּל־הַבָּשָׂ֔ר אֲשֶׁר־בּ֖וֹ ר֥וּחַ חַיִּֽים׃ טז וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִ֑ים וַיִּסְגֹּ֥ר יְדוָ֖ד בַּֽעֲדֽוֹ׃
העלייה נפתחת בצו הצלה אישי וחם: "בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז, א). נח מצטווה לאסוף שבעה זוגות מן הטהורות ושני זוגות מן שאינן טהורות, וגם מן העוף "שִׁבְעָה שִׁבְעָה" כדי "לְחַיּוֹת זֶרַע" (בראשית ז, ב–ג). נקבע מועד: "כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה… אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית ז, ד), ונח מקיים "כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ יְדוָד" (בראשית ז, ה). ביום המדויק "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ־מֵאוֹת… בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ" נפתחים גם התהומות וגם השמים – "נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז, יא), והגשם נמשך "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית ז, יב). הזוגות מכל הבשר באים אל התיבה "זָכָר וּנְקֵבָה" (בראשית ז, טו), והפסוק החותם את הכניסה צובע את הסצנה ברחמים: "וַיִּסְגֹּר יְדוָד בַּעֲדוֹ" (בראשית ז, טז).
תובנות מאירות עיניים
- צדקות ביחס לדור: הקריטריון איננו שלמות מופשטת אלא צדקות "בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז, א). רעיון פרשני: המבחן הוא לעמוד בפרץ במקום שבו אתה נטוע.
- שבעה שבעה וטעם הקִרבה: ההכפלה בבעלי החיים הטהורים "תִּקַּח־לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה" ובמקביל בעוף "שִׁבְעָה שִׁבְעָה" (בראשית ז, ב–ג) רומזת למרחב של קדושה וקורבן לאחר המבול. זהו רעיון פרשני המבוסס על הדגשת המספר והטהרה.
- זמן של חסד לפני הדין: "לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה" (בראשית ז, ד) מציב שבוע המתנה. רעיון פרשני: גם כשהדין נגזר ניתנת תיבת זמן לתשובה ולהיערכות.
- היפוך הבריאה בדקדוק של תאריך: היום המדויק שבו "נִבְקְעוּ… וַאֲרֻבֹּת… נִפְתָּחוּ" (בראשית ז, יא) מחזיר את העולם למים שמעל ולמים שמתחת. רעיון פרשני: המבול הוא דה־בריאה שמאפשרת בריאה מחודשת.
- משמעת של צדיק: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ" (בראשית ז, ה) חוזר כקו אופי. זהו שיעור על נאמנות לפרטים כשהעולם כולו מיטלטל.
- "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" – בפרהסיה: הכניסה לתיבה נעשית ביום גלוי וברור (בראשית ז, יג). רעיון פרשני: הצלה איננה בריחה אל הלילה, אלא הליכה גלויה עם צו ה'.
- סגירה אלוהית: "וַיִּסְגֹּר יְדוָד בַּעֲדוֹ" (בראשית ז, טז) מעבירה תחושת מעטפת. רעיון פרשני: יש גבול שבו מאמצי האדם מסתיימים וההשגחה נועלת את הדלת מבפנים.
העלייה מציירת מסע אל תוך לב הסערה: הכנות מדוקדקות, לוח זמנים אלוהי מדויק, והיד הסוגרת על התיבה מבפנים. בין ארובות השמים לתהומות הארץ, נוח מלמד שהאמון בצו והדיוק במעשה הם התיבה שבתוכה הולכים.
