יא כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ יב לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ יג וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ יד כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃
לא בשמים – ולא מעבר לים: התורה נוחתת אצלך
תמצית זריזה (דברים ל:יא–יד)
- (יא) “המצוה… לא נפלאת… ולא רחוקה” – אין כאן מסתורין סגור.
- (יב) “לא בשמים הוא (היא)” – לא צריך סולם לשמיים ולא שליחים.
- (יג) “ולא מעבר לים הוא (היא)” – גם לא מסע אוקיינוסים.
- (יד) השורה התחתונה: “כי קרוב אליך הדבר מאד – בפיך ובלבבך לעשותו”.
שלוש זוויות חדות
- מהשלילה אל הקרבה – ארבעה “לא” רצופים (לא נפלאת, לא רחוקה, לא בשמים, לא מעבר לים) נסגרים ב“כי קרוב”. זה לא רק תוכן; זו מוזיקה רטורית שבונה ביטחון: התורה בנויה להיעשות, לא להישאר אידאה.
- שלישיית ההפעלה: פה–לב–מעשה – “בפיך” (דיבור/לימוד), “בלבבך” (כוונה, הזדהות), “לעשותו” (יישום). הסדר מלמד: הדיבור מצית, הלב מעמיק, והעשייה מקבעת.
- נגישות כסמכות – דווקא מפני שהתורה קרובה, האחריות עליה שלנו. לא תירוצים של רחוק מדי או עמוק מדי: הסמכות לעצב את חיי הברית עוברת אל האדם הפועל.
משפט מפתח לאתר
“כי קרוב אליך הדבר מאוד – בפיך ובלבבך לעשותו.”
לא צריך כנפיים או ספינה; צריך פה שמדבר תורה, לב שמרגיש אותה, וידיים שעושות אותה.
בקצרה
העלייה מצמצמת מרחקים: מן שמים וימים – אל הפה, הלב והמעשה. התורה לא מבקשת גיבורי־על; היא מבקשת אנשים עושים.
