טו כִּֽי־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם׃ טז וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם׃ יז פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה׃ יח וְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃ יט לֹא־יֹאבֶ֣ה יְדוָד֮ סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־יְדוָ֤ד וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה יְדוָד֙ אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ כ וְהִבְדִּיל֤וֹ יְדוָד֙ לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה׃ כא וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה יְדוָ֖ד בָּֽהּ׃ כב גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה (וצביים) [וּצְבוֹיִ֔ם] אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְדוָ֔ד בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ׃ כג וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְדוָ֛ד כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃ כד וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְדוָ֖ד אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כה וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם׃ כו וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְדוָ֖ד בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃ כז וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְדוָד֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כח הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַידוָ֖ד אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃
הפסוק המסוכן בתורה: “שָׁלוֹם יִהְיֶה־לִּי”
משה מזהיר מפני האשליה ש”הכול יהיה בסדר” גם כשצועדים “בִּשְׁרִרוּת לִבִּי”. זהו “שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה” – גרעין קטן של עבודה זרה פנימית שגדל לשבר חברתי, לאסון אקולוגי ולגלות. כשדורות עתידיים וגויים ישאלו “מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?”, התשובה תהיה אחת: עזיבת הברית.
פסוקי מפתח
- “שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה” (כט, יז).
- “שָׁלוֹם יִהְיֶה־לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ” (כט, יח).
- “גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָּל־אַרְצָהּ” (כט, כב).
- “הַנִּסְתָּרוֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ… לַעֲשׂוֹת” (כט, כח).
חוט השני של העלייה
- ראיתם מהו פולחן זר (“שִׁקּוּצֵיהֶם… עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב”).
- הסכנה מתחילה לא בהכרח בהמרה גלויה, אלא בפנייה שקטה של הלב (“פֶּן־יֵשׁ בָּכֶם… לְבָבוֹ פֹנֶה”).
- מאשליית ה“שלום יהיה לי” נולדת תגובת־ברית חריפה: קללות, מחיקות, חורבן הארץ – עד שהעולם כולו מבחין ושואל.
- חתימת היחידה מאזנת: יש נסתרות שהן לה׳, ויש נגלות שהן באחריותנו – לקיים, לתקן, ולא להשאיר עוולה גלויה ללא מענה.
עומק לשון ותמונה
- “שֹׁרֶשׁ… רֹאשׁ” – רֹאשׁ בלשון מקרא = רעל; הבעיה מתחילה בשורש סמוי, לא רק בענף גלוי.
- “לְמַעַן סְפּוֹת הָרָוָה אֶת־הַצְּמֵאָה” – דימוי שיטפון: כשהלב “רָוֶה” בתאוותו, הוא סוחף איתו גם את ה”צָמֵא” – מה שעוד לא התקלקל.
- “הַנִּסְתָּרוֹת… וְהַנִּגְלֹת” – חזות עקרונית של אחריות: הסתר שייך לדין שמים; הגלוּי – לאחריות קהילה וציבור. במסורת הספר תורה יש נקודות מעל “לָנוּ וּלְבָנֵינוּ” המבליטות את הנקודה: באשר לנגלות, האחריות עוברת אלינו לדורות.
לקח קצר
אל תתנו ל“שלום יהיה לי” להפוך למדיניות. שאלו: מה נגלֶה שעלינו לתקן כאן ועכשיו? אחריות ציבורית מתחילה במקום שבו מפסיקים להעלים עין.
