יב לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ יג וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃ יד כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְדוָ֣ד אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃
ברית של “היום” שמחייבת את כל המחרים
משה מכריז על חידוש הברית: “לְמַעַן הָקִֽים־אֹתְךָ… לְעָם וְהוּא יִֽהְיֶה־לְּךָ לֵאלֹהִים” – לא טקס סמלי, אלא הגדרה מחודשת של זהות. ואז הוא מרחיב את המעגל: הברית איננה רק עם מי שעומדים שם, אלא גם “אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם” – דורות עתידים וכל מי שייכנס לעם ה’.
פסוקי מפתח
- “לְמַעַן הָקִֽים־אֹתְךָ… לְעָם” (כט, יב).
- “וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם” (כט, יד).
רעיון קצר
הברית בנצבים יוצרת הדדיות נצחית: העם מקבל עליו להיות עמו של ה’, וה’ להיות להם לאלוהים. והיא גם חוצה זמן—מחויבות שנערכה “היום” אך נושאת אחריות לדורות שטרם נולדו.
עומק לשון
- “הָקִים” – לא רק “לכרות”, אלא להעמיד ולהקים את העם כישות ברית חיה.
- “בְּרִית… וְהָאָלָה” – לצד הקשר והמעמד יש גם אחריות ותוצאות; זו מחויבות עם גבולות ומשמעות.
לקח תמציתי
כל “היום” של חידוש מחויבות (אישית, משפחתית או קהילתית) צריך לכלול גם את מי שאינם כאן: הילדים שלנו, התלמידים העתידיים, ואפילו הקוראים שיפגשו את דברינו בהמשך. החלטות של היום בונות את ברית המחר.
