פרשת נשא – עלייה שביעית

עב בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃ עג קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ עד כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ עה פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ עו שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ עז וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃ עח בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃ עט קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ פ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פא פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ פב שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ פג וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃ פד זֹ֣את ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי־כֶ֙סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃ פה שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ פו כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כָּל־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה׃ פז כָּל־הַבָּקָ֨ר לָעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים־עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת׃ פח וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר ׀ זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֮ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי־שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ׃ פט וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃

במדבר פרק ז', פסוק ע"ב – פסוק פ"ט

בעלייה השביעית של פרשת נשא, מגיעים לסיום המופלא של פרשת הקרבנות לחנוכת המזבח – אחד הקטעים המרתקים בתורה, שמתארים טקס ממלכתי, אבל גם אישי-פנימי. סיום זה חושף לנו עומק אדיר מאחורי השורות החוזרות לכאורה.

יומיים אחרונים של הקרבת הנשיאים

🕎 יום האחד עשר – פגעיאל בן עכרן, נשיא שבט אשר

• אשר – סמל לשפע, שֶמֶן ושמחה.
• הקרבן אם כן מבטא הודיה על טוב גשמי ורוחני כאחד.

🕎 יום השנים עשר – אחירע בן עינן, נשיא שבט נפתלי

• נפתלי – שבט מהיר, קליל, רוחני: "נָפְתָלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה".
• הקרבן שלו הוא חותם של קלות בעבודת ה' מתוך חירות הלב.

🔢 סיכום הקרבנות כולם – פסוקים פ"ד–פ"ח

התורה חוזרת וסוכמת:

• 🥣 12 קערות כסף, 12 מזרקי כסף, 12 כפות זהב מלאות קטורת.
• 🐂 12 פרים לעולה, 12 אילים, 12 כבשים בני שנה.
• 🐐 12 שעירי עזים לחטאת.
• 🐄 24 פרים לשלמים, 60 אילים, 60 עתודים, 60 כבשים.

התורה אינה מסתפקת בציון כל קרבן לחוד – אלא מכבדת כל שבט בפרט, ואז מסכמת – ללמד שהאחדות נבנית מהריבוי.

🔊 סיום עליון: משה שומע את הקול – פסוק פ"ט

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד… וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל…"

• רגע שיא: אחרי כל התרומות והמעשים – הקול האלוקי שב!
• מעניין: הקול – לא נאמר שהוא "חדש" – אלא זהו הקול הקדום, הנצחי, ששב ומופיע כאשר יש קבלה ונתינה אמיתית.

🌟 רעיון עמוק מהעלייה:

כל קרבן של כל נשיא נראה זהה – אבל בעיני שמים, כל אחד הביא את לִבּוֹ.
כך גם אנו – אולי התפילה שלנו דומה לתפילות אחרים, אבל כשהיא באה באמת – היא יחידה במינה.

🕯️ לשולחן שבת:

• האם יש בי מקום שבו אני "מעתיק" מעשים – אבל חסר את הנשמה?
• איך אני יכול להכניס ייחודיות אישית לתוך העבודות השגרתיות שלי?

💡 מסר לסיום:

השיא הרוחני – הוא כששמים שומעים את קולך, אבל גם – כשאתה שומע את קול ה' – מבפנים, מהלב.

שבת שלום – ופרשה מלאה באור ובקול פנימי!