יב וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְדוָ֨ד אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃ יג לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֹ֤ת יְדוָד֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ׃ יד הֵ֚ן לַידוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃ טו רַ֧ק בַּאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְדוָ֖ד לְאַהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל־הָעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טז וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד׃ יז כִּ֚י יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד׃ יח עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה׃ יט וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת־הַגֵּ֑ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כ אֶת־יְדוָ֧ד אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃ כא ה֥וּא תְהִלָּתְךָ֖ וְה֣וּא אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה אִתְּךָ֗ אֶת־הַגְּדֹלֹ֤ת וְאֶת־הַנּֽוֹרָאֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶֽיךָ׃ כב בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָה וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ יא א וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֹתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃ ב וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא־רָא֔וּ אֶת־מוּסַ֖ר יְדוָ֣ד אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת־גָּדְל֕וֹ אֶת־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃ ג וְאֶת־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃ ד וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְדוָ֔ד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ה וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ ו וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ז כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה יְדוָ֖ד הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃ ח וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ט וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְדוָ֧ד לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
יש קטעים בתורה שמרגישים כמו כפתור Reset ללב. העלייה החמישית פותחת בשאלה חדה, כמעט מינימליסטית: מה באמת מבקש מאיתנו ה'? לא רשימות אינסופיות, אלא ציר חיים אחד שמורכב מיראה, הליכה בדרכיו, אהבה ועבודה בכל הלב והנפש, יחד עם שמירת המצוות לטובתנו. זה הסדר שמסדר את העולם הפנימי והחיצוני שלנו מחדש (דברים י, יב–יג).
מול הפשטות הזאת עומד האופק הגדול: השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה. ובתוך ההדר הזה, בחירה אחת אינטימית באבות ובזרעם. התמונה הכפולה יוצרת מוזיקה עדינה של אלקות ומגע אנושי: רוממות שאין לה סוף, ואהבה שמחליטה להישאר קרובה. מכאן נולדת אחריות שמבחינה בין יראה מפחידה לבין יראה שמולידה הליכה ואהבה (דברים י, יד–טו).
בלב הקטע מונחת הקריאה למול את הלב. זו לשון של ניתוח עדין, הסרת שכבות קשיחות, כדי לאפשר לדם החי לזרום. התורה לא מבקשת רק מעשים נכונים אלא גם רקמה רכה יותר של הלב, שמסוגל להגיב לאמת, לצדק ולחסד. זהו מהלך שמבקש לשבור את הקשיות בעורף ולהחליף אותה בנכונות פנימית לשינוי מתמשך (דברים י, טז).
מול תנועת הלב הפרטית נפרשת תמונת היסוד של דמות ה': אל גדול, גיבור ונורא, שאינו נושא פנים ואינו לוקח שוחד, ודווקא משום כך עושה משפט ליתום ולאלמנה ואוהב את הגר. זהו שיא עמוק של תיאולוגיה מוסרית: גדולתו אינה מרחיקה אותו מהשוליים, אלא מחייבת אותו אליהם. הציווי לאהוב את הגר נולד מהזיכרון הקיומי שלנו, ובכך הופך הצדק לחלק מהביוגרפיה הלאומית, לא רק מעיקרון ערטילאי (דברים י, יז–יט).
הפסוקים הבאים חוזרים וממקמים את החיים על ציר של דבקות, עבודה וקידוש השם. לא פחד משתק, אלא יראה שיודעת לעבוד, לדבוק, ולשאת את השם באופן שמכבד את הסיפור שלנו. זיכרון ההיסטוריה שוב נכנס לתמונה: מעטים שירדו למצרים, ככוכבי השמים לרוב שיצאו ממנה. זהו שיעור בשכפול חסד לאורך דורות, לא בסטטיסטיקה (דברים י, כ–כב).
ראשית פרק י"א מהדקת את הליבה: אהבה ושמירה רציפה, ידיעה חיה שאינה נשענת על עדויות משניות. משה מזכיר לדור המדבר שהם ראו בעיניהם את היד החזקה, את האותות והמעשים במצרים ובים סוף, את המדבר ואת הארץ שבלעה את דתן ואבירם. עדים חיים נושאים אחריות חיה. ולכן הקריאה לשמור את כל המצווה מקבלת מימד פיזי: כדי להתחזק, לבוא, לרשת, ולהאריך ימים בארץ זבת חלב ודבש. האתיקה כאן אינה קישוט רוחני, היא תנאי קיום של חברה ושל ארץ (דברים יא, א–ט).
תובנה קצרה: העלייה החמישית מציעה סולם ישר ופשוט, שמחבר בין לב ממול, צדק חברתי ודבקות בה'. מי שמזקק את חייו לארבעה ברגים – יראה, הליכה, אהבה ועבודה – מגלה שהעולם כולו מתיישר סביבם.
