א בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְדוָ֣ד אֵלַ֗י פְּסָל־לְךָ֞ שְׁנֵֽי־לוּחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃ ב וְאֶכְתֹּב֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּאָרֽוֹן׃ ג וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי׃ ד וַיִּכְתֹּ֨ב עַֽל־הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְדוָ֨ד אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם יְדוָ֖ד אֵלָֽי׃ ה וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת בָּאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְדוָֽד׃ ו וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָֽסְע֛וּ מִבְּאֵרֹ֥ת בְּנֵי־יַעֲקָ֖ן מוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַהֲרֹן֙ וַיִּקָּבֵ֣ר שָׁ֔ם וַיְכַהֵ֛ן אֶלְעָזָ֥ר בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ ז מִשָּׁ֥ם נָסְע֖וּ הַגֻּדְגֹּ֑דָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּ֣דָה יָטְבָ֔תָה אֶ֖רֶץ נַֽחֲלֵי מָֽיִם׃ ח בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יְדוָד֙ אֶת־שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יְדוָ֑ד לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יְדוָ֤ד לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט עַל־כֵּ֞ן לֹֽא־הָיָ֧ה לְלֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־אֶחָ֑יו יְדוָד֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ לֽוֹ׃ י וְאָנֹכִ֞י עָמַ֣דְתִּי בָהָ֗ר כַּיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וַיִּשְׁמַ֨ע יְדוָ֜ד אֵלַ֗י גַּ֚ם בַּפַּ֣עַם הַהִ֔וא לֹא־אָבָ֥ה יְדוָ֖ד הַשְׁחִיתֶֽךָ׃ יא וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ אֵלַ֔י ק֛וּם לֵ֥ךְ לְמַסַּ֖ע לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיָבֹ֙אוּ֙ וְיִֽרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃
יש רגעים שבהם הסיפור כמעט נגמר, ואז נפתחת דלת שנייה. העלייה הרביעית היא הדלת הזו: אחרי שבר הלוחות והמשבר העמוק של העגל, ניתנת מפה מדויקת לאיך קמים. זו עלייה על תיקון, על כלים חדשים, ועל הנהגה שממשיכה לנוע.
המפתח הראשון הוא שותפות בתיקון. הציווי לפסול לוחות חדשים ולעשות ארון עץ אומר בפשט: אל תחכה לנס מן השמים בלבד, בנה כלים בידיים, הכן מקום לדבר ה׳ לשכון בו. רק אחר כך נכתב שוב הטקסט הקדום ומונח בארון. זהו סדר חשוב: קודם כלי, אחר כך קול. זו הוראה לכל חיי הנפש והקהילה שלנו על איך מחזירים אמון שנשבר ועל איך יוצרים מרחב שמחזיק את העיקר לאורך זמן (דברים י, א–ה).
המפתח השני הוא רצף והמשכיות. פתאום מופיע קטע מסע קצר: מבארות בני יעקן למוסרה, שם מת אהרן, ואלעזר משמש תחתיו. אחר כך הגודגודה ויטבתה, ארץ נחלי מים. בין שיאי הרוח של הלוחות לבין עבודת הלויים יש כבישים, תחנות, חילופי דורות. המסר חד: גם אחרי הארה גדולה, העבודה האמיתית קורית בתחנות הדרך, עם הנהגה שמוחלפת באחריות ושומרת על הזרם חי. כך גם החיים שלנו מתקדמים לא רק בחוויות שיא, אלא בשגרות נושאות חיים שמתחלפות בדור ובזמן (דברים י, ו–ז).
המפתח השלישי הוא הגדרת שליחות. הלוי מובדל לשאת את ארון הברית, לעמוד לפני ה׳, לשרתו ולברך בשמו. אין לו חלק ונחלה בארץ, מפני שה׳ הוא נחלתו. זו זהות שמבוססת על תפקיד ולא על בעלות, על שירות ולא על שליטה. כשקהילה מפנימה את זה, היא מבינה שגדולתה אינה במה שהיא צוברת, אלא במה שהיא נושאת ומפיצה. זה שיעור עמוק לכל מי שמוביל בית, צוות או ציבור: למד ליהנות מתפקידך יותר מאשר מרכושך, מן השראה יותר מאשר מאחיזה (דברים י, ח–ט).
והלב של הכול נמצא בסיום העלייה: ארבעים יום וארבעים לילה נוספים של עמידה, והקול מן השמים שב ואומר להתקדם. ה׳ שומע, אינו משחית, וממנה את משה לשוב אל ההובלה. המסע לא נעצר במשבר, וגם לא בתיקון שבינו לבין שמים; הוא מקבל הוראה פשוטה ומטלטלת כאחת – להוביל שוב. זהו ההבדל בין תיקון כתודעה לבין תיקון כדרך חיים: לשוב למסלול, הפעם עם לב חדש וכלי שמסוגלים לשאת את הברית יום יום (דברים י, י–יא).
תובנה קצרה: כשמשה בונה ארון ומפסל לוחות, הוא מלמד שהשכינה חוזרת אל מי שמוכן לבנות לה מקום. זו איננה רק היסטוריה; זו תבנית לכל התחלה שנייה.
