כב כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְדוָ֧ד אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃ כג וְהוֹרִ֧ישׁ יְדוָ֛ד אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃ כד כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃ כה לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃
סיום הפרשה עובר מקול הפנים לקול השטח: מה שמתרחש בלב – אהבה, הליכה ודבקות – נעשה לתנופי תנועה על פני הארץ. זו עלייה שמתרגמת רוח לגיאוגרפיה.
מנוע ההליכה: הפסוק מצייר שלושה צירים פנימיים – לאהוב, ללכת בדרכיו ולדבקה בו – ומגדיר אותם כ״כל המצווה״, כלומר כשלד חי שמחזיק את מעשה המצוות כולו (דברים יא, כב). זהו דגם של רוח שמולידה פעולה: לא רק אמונות, אלא מסלול.
גיאוגרפיה של הבטחה: מכאן ההשפעה נשפכת החוצה – הורשת עמים גדולים ועצומים מן הפנים אל החוץ, ובהמשך היגד שכולו תנועה: "כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה" (דברים יא, כד). כף הרגל הופכת לכלי של ברית: כל צעד נטען במשמעות. אפילו קווי הגבול נמסרים בשפה של הליכה – מן המדבר והלבנון ועד נהר פרת והים האחרון – כאילו המפה עצמה מתבהרת בקצב הצעדים (דברים יא, כד).
היפוך הפחד: לא עוד אתם מתכווצים מפני ענקים וערים בצורות; עכשיו "לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ" (דברים יא, כה). זהו היפוך עומק: כשהלב דבוק, הארץ נפתחת. לא מאינסוף כוח, אלא מסדר פנימי נכון.
תובנה קצרה: כוונון הלב – מרחיב גבול. כשאהבה, הליכה ודבקות מסתנכרנות, כל צעד קטן מקבל מרחב גדול.
