י כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃ יא וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃ יב אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְדוָ֤ד אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ יג וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְדוָ֤ד אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃ יד וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃ טו וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃ טז הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃ יז וְחָרָ֨ה אַף־יְדוָ֜ד בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְדוָ֖ד נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ יח וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃ יט וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ כ וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ כא לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְדוָ֛ד לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃
יש ארצות שאדם משקה אותן ברגליו, ויש ארץ שמשקה את האדם בלבו. העלייה השישית מציבה שתי תמונות חקלאיות זו מול זו, ומלמדת שהאקלים של הארץ הזו הוא גם שיעור אמונה. במצרים המים היו טכניקה. בארץ ישראל המים הם דיאלוג.
התמונה הראשונה: לא כמו מצרים. שם הזריעה והשקיה היו תלויים בנהר ובערוצים שהאדם שולט בהם. כאן זו ארץ הרים ובקעות, לשתות מי מטר, לאסוף את טיפות השמים כמי שחי משיחה תמידית עם העליונים. התיאור הזה אינו רק גיאוגרפיה, הוא פרופיל נפשי של עם שאלוקיו דורש את ארצו ועיניו עליה מראשית השנה ועד אחרית שנה. זהו חינוך להרים מבט ותמיד לזכור מי השותף העליון לפרנסה ולחיים (דברים יא, י–יב).
התמונה השנייה: תנאי הגשם. אם נשמע לאהוב ולעבוד בכל הלב והנפש, יינתן המטר בעִתו, יורֶה ומלקוש, ותהיה תבואה, תירוש ויצהר, ועשב לבהמה, ושובע לאדם. ואם הלב יפתה ויסור לאלקים אחרים, נעצרים השמים, נמנע הגשם, והארץ אינה נותנת יבולה. זהו שיעור אמיץ באקולוגיה של ברית: הטבע עצמו נעשה מראה למצב המוסרי והרוחני של החיים הלאומיים. אין כאן אוטומט; יש יחס חי בין שמיעה ואהבה לבין קיום ושפע (דברים יא, יג–יז).
התמונה השלישית: להטמיע את הזיכרון בגוף ובבית. דברי הברית אינם נשארים באוויר. קושרים אותם על היד, מניחים בין העיניים, מלמדים אותם לבנים בשגרת הבית והדרך, כותבים אותם על מזוזות הבית והשערים. התורה מכוונת לשפה שמופיעה במעשים קטנים, בתנועות יומיומיות, בקירות ובשיחות. כך קטנות היום הופכות לגדולות הדורות, ולכך מכוון הפסוק על ריבוי ימים בארץ כימי השמים על הארץ. כשזיכרון השותפות נטמע בכלי החיים, הזמן עצמו נפתח ומתרחב (דברים יא, יח–כא).
הליבה של העלייה הזו פשוטה ומטלטלת כאחד: הארץ הזו מחנכת אותנו לחיות בין שמים וארץ. לא לשלוט בטבע בידיים בלבד, ולא להפקיר את האחריות. ללכת באהבה ובעבודה, והטבע יענה בשפה שלו. וכשאנחנו שוכחים, העולם מזכיר; וכשאנחנו זוכרים, העולם מצטרף לברכה.
תובנה קצרה: בארץ שנשענת על מטר השמים, גם הלב לומד להיות שמים פתוחים.
