יא הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ יב פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טוֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃ יג וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃ יד וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ טו הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃ טז הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃ יז וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃ יח וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ יט וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן׃ כ כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְדוָד֙ מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ט א שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם׃ ב עַֽם־גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י עֲנָֽק׃ ג וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא־הָעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֙יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאַבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְדוָ֖ד לָֽךְ׃
יש פרקים בתורה שנשמעים כמו אזעקה שקטה. העלייה השנייה של עקב פותחת במילה אחת שחוזרת ומקישה על דלת הלב: פן. פן תשכח, פן תרום, פן תתבלבל בין שפע לבין מקור השפע. זהו מסע פנימי שבו הזיכרון הופך לכלי ההגנה החשוב ביותר של האדם מול הברכה הגדולה שניחתת עליו בחיים. העלייה הזו מציבה מראה: מה קורה ללב כשבתים נבנים, מקנה מתרבה, כסף וזהב נערמים, והכול מסתדר לכאורה מאליו. הרגעים האלה מסוכנים לא פחות מן המדבר, אולי יותר.
הטקסט מתאר מדרון חלקלק שמתחיל ברווחה ומסתיים בשכחה. ההדרגתיות חדה וברורה: שובע, בנייה, ריבוי עדרים ונכסים, ואז רום לב ושכחה של מי שהוציא ממצרים וליווה במדבר, הביא מים מן הסלע והאכיל מן. זהו שיעור עמוק בפסיכולוגיה של שפע: לא העדר החסד מאיים על הקשר, אלא דווקא עודף החסדים כשאינם נצרפים להודיה ולזיכרון. ראו דברים ח, יא–טז.
וממול, המדבר עולה מן הזיכרון כמורה ותיק. נחשים ועקרבים, צימאון ומים שנבקעים מן הצור, לחם שמימי שמופיע יום ביומו. כל פרט במדבר הוא אנטיתזה לשכחת הלב: במקום תחושת שליטה, תלות יומיומית; במקום רוטינה, הפתעה מתמדת; במקום צבירה, מנה יומית. המדבר מחנך להכיר שמאחורי חוקי הטבע עומדת יד מחנכת, שמטרתה לטובה באחרית. ראו דברים ח, טו–טז.
שיא האתגר בא לידי ביטוי באותה מחשבה שמחלחלת בשקט: רעיון שעלול להופיע בלב כשהכול מצליח. העלייה מציגה את המשפט הפנימי שמחבל בברית, ואת התשובה המדויקת אליו. הרעיון אומר שהכוח והעשייה הם שלי בלבד; התשובה דורשת לזכור את הנותן כוח לעשות חיל כדי להקים את הברית שנשבע לאבות. הזיכרון כאן אינו נוסטלגיה אלא פעולה רוחנית שממקמת את הכישרון, העמל וההישגים בתוך ברית גדולה ממנו. ראו דברים ח, יז–יח.
משם העלייה חותכת בחדות לאזהרה הלאומית: אם השכחה תהפוך לדרך חיים, התוצאה תהיה אובדן. זהו לא משפט מוסרי תיאורטי, אלא תיאור של חוקיות רוחנית בהיסטוריה: כשהברית נעזבת לטובת אלוהויות אחרות, מתפורר גם הביטחון הלאומי. הכתוב מסביר שזהו דפוס שכבר התרחש עם עמים אחרים, והוא עלול לחזור אם הקול הפנימי של הברית יידחק לשוליים. ראו דברים ח, יט–כ.
ומיד אחר כך מתחלף הנוף: הירדן לפניהם, ומעברו עמים גדולים, ערים בצורות, ובני ענקים. ההבטחה והיראה נפגשות. המסר חד: ההליכה אינה תלויה בכוח אנושי בלבד. יש מי שעובר לפניכם כאש אוכלת, ודווקא הידיעה הזו אמורה לאזן את הלב שלא יתבלבל כשהניצחון יגיע. זהו לקח כפול: אל תפחד לפני, ואל תתנשא אחרי. ראו דברים ט, א–ג.
אפשר לראות את העלייה הזו כתרשים זרימה של חיים בריאים בשפע:
- ברכה מובילה לשובע, והשובע מחייב ברכה בחזרה. אם זו לא מתרחשת, הלב מתרומם ושוכח.
- הזיכרון אינו תוספת נימוסית, הוא חומת מגן. הוא מזין ענווה, ומחבר את ההצלחה להקשר של שליחות וברית.
- גם בעת כיבוש וניצחון, הסיפור אינו מסתיים באדם. יש "לפני" ויש "לפנים" של כל עשייה.
העלייה השנייה של עקב איננה מבקשת שנפחד מן השגשוג, אלא שננהל אותו בנאמנות. לשכוח זה קל, לזכור זו אומנות. כשממילא נרשום את הצלחות היום, נניח לידן גם את זיכרון הדרך, וכך נבנה ברכה שלא מסנוורת אלא מאירה.
