כב וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפֹ֖ד מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת׃ כג וּפִֽי־הַמְּעִ֥יל בְּתוֹכ֖וֹ כְּפִ֣י תַחְרָ֑א שָׂפָ֥ה לְפִ֛יו סָבִ֖יב לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃ כד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ עַל־שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל רִמּוֹנֵ֕י תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֑י מָשְׁזָֽר׃ כה וַיַּעֲשׂ֥וּ פַעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּתְּנ֨וּ אֶת־הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָרִמֹּנִ֗ים עַל־שׁוּלֵ֤י הַמְּעִיל֙ סָבִ֔יב בְּת֖וֹךְ הָרִמֹּנִֽים׃ כו פַּעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס} כז וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־הַכָּתְנֹ֥ת שֵׁ֖שׁ מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃ כח וְאֵת֙ הַמִּצְנֶ֣פֶת שֵׁ֔שׁ וְאֶת־פַּאֲרֵ֥י הַמִּגְבָּעֹ֖ת שֵׁ֑שׁ וְאֶת־מִכְנְסֵ֥י הַבָּ֖ד שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ כט וְֽאֶת־הָאַבְנֵ֞ט שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס} ל וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־צִ֥יץ נֵֽזֶר־הַקֹּ֖דֶשׁ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּכְתְּב֣וּ עָלָ֗יו מִכְתַּב֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַידוָֽד׃ לא וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לָתֵ֥ת עַל־הַמִּצְנֶ֖פֶת מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס} לב וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְדוָ֛ד אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃
בעלייה זו אנחנו נכנסים לעולמם של בגדי הקודש של אהרון ובניו. אם עד כה התמקדנו בבניין הפיזי של המשכן, הרי שכאן הלבוש עצמו הופך לכלי קודש ממש.
🔵 מעיל האפוד – תכלת כולו, ארוג כיחידה אחת. פי המעיל היה מעוגל ומהודק, “כפי תחרא” – כמין שרוול שלא ייקרע, וכמובן: השוליים מעוטרים ברימונים ופעמונים, בזה אחר זה – "פעמון ורימון, פעמון ורימון", כדי שישמע קול אהרון בבואו אל הקודש.
הרמב"ן מסביר שזה לא רק קול פיזי – אלא רמז שכהן גדול לא נכנס אל הקודש בלי הכנה ותשומת לב. יש דרך, יש גבול, יש סדר.
👕 לאחר מכן אנו פוגשים את בגדי הלב – כתנות בד, מצנפות, אבנטים – תיאורים עדינים של פאר וקדושה.
🔶 והנה הציץ – נזר הקודש שעל מצח הכהן הגדול, שעליו נכתב "קודש לה'" – חקיקה זהובה שמסמלת לא רק את קדושת הכהן, אלא את שליחותו לייצג את העם כולו לפני הקב"ה.
🕊️ סיפור מרגש ומסופר בירושלים של פעם:
אחד מנכדיו של הרב קוק זצ"ל סיפר שפעם נכנס אל סבו כשזה התכונן לשיעור חשוב. הרב עמד מול הראי, וסידר את כפתוריו ואת בגדיו בדיוק מופתי. שאלו הנכד בתמיהה: "סבא, למה אתה עומד כל כך הרבה מול המראה?"
הרב קוק השיב:
"כשיהודי עוסק בתורה או מדבר דברי קודש – הוא נושא בגדי כהונה, גם אם אלו בגדי חול. צריך לכוון בלב, אבל גם להיראות כראוי. זה כבוד התורה וכבוד הציבור."
✨ העלייה מסתיימת במילים עוצמתיות:
"ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד… כן עשו" – מסר של נאמנות, של דיוק, של מסירות. הם לא חרגו, לא הוסיפו, ולא גרעו – פשוט עשו מה שציווה ה' את משה.
