כח א וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ ג וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַידוָ֑ד כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃ ד אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃ ה וַעֲשִׂירִ֧ית הָאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ ו עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽידוָֽד׃ ז וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַידוָֽד׃ ח וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד׃ ט וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ׃ י עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ׃ יא וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַידוָ֑ד פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֙יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃ יב וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַפָּ֖ר הָאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד׃ יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַידוָֽד׃ יד וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ טו וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַידוָ֑ד עַל־עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ׃
במדבר רחב־ידיים, תחת שמי המדבר הקופחים, נשמע לפתע קול שונה – לא קול זעקה, לא קול תלונה, אלא קול מצווה שקטה ועקבית. זו לא מלחמה ולא נס – אלא שגרה של קדושה. פרשת הקרבנות.
העלייה החמישית פותחת בציווי שמחבר בין קרבן, זמן ונשמה:
"צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל… אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ" (במדבר כ"ח, ב).
המילים הללו נושאות עמן בשורה עמוקה: הקשר עם הקדוש ברוך הוא אינו נבנה רק בשיאים – אלא בתמידות. יום יום, בוקר וערב, שבתות וראשי חודשים.
התורה מפרטת כאן את סדר הקרבת הקרבנות התמידיים – "כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה… עֹלָ֥ה תָמִֽיד" – אותם שני כבשים שמוקרבים בכל יום, בוקר ובין הערביים, עם מנחה ונסכים מדודים ומדויקים.
ובהמשך – תוספת השבת, וקרבנות ראשי חודשים. סדר, עיקביות, קודש שמתגלה בתוך החול.
רש"י על הפסוק "אֶת־קָרְבָּנִי לַחְמִי" מסביר שזו לשון חיבה – הקרבן הוא "לחמי", לחם ה' כביכול. כמובן שאין לקב"ה גוף או צורך, אך כך נמסרת לנו קרבה ואינטימיות בלשון אנושית – לתת טעם ומשמעות למעשה החוזר מדי יום.
המהר"ל (בספרו נתיב העבודה) מסביר שעבודת הקרבנות, ובעיקר התמידים, אינה אלא ביטוי מתמיד של קשר – כמו אדם שלא מפסיק לפנות לבן זוגו באהבה. גם כשאין אירוע מיוחד – עצם העקביות מעידה על עומק הקשר.
ומכאן – מסר לימינו:
אנו מחפשים לעיתים את ה"שיאים" – חגים, חוויות, הארות. אבל עבודת ה' העמוקה באמת – נמצאת בתמידיות. בהתמדה. בהבאת "כבש קטן" של תשומת לב, תפילה, אמון – כל יום, כל ערב. גם כשזה נראה רגיל, גם כשלא מרגישים שינוי.
זה לא רק נכון בעבודת ה' – אלא גם ביחסים, בעבודה פנימית, בלימוד. לא הכמות קובעת – אלא הקביעות.
אולי היום, נוכל לאמץ לעצמנו קרבן קטן. לא של אש ומזבח – אלא של רגע אחד ביום שבו אנו פונים פנימה, או פונים כלפי מעלה. קביעות קטנה – שמביאה קודש.