י וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יא פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃ יב לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃ יג וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יד וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃ טו וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃ יח כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃ יט וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה כו א וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃ ב שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ג וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ד מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְדוָ֤ד אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ה רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃ ו לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃ ז אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֻֽאוּבֵנִ֑י וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃
פעמים יש רגע שבו אדם בודד קם – והעולם כולו משתנה. כך קם פנחס.
לאחר מגפת פעור ומעשה זמרי, באה התורה וחושפת את שורש הפנימיות: "פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל" (במדבר כה, יא).
הזעזוע הגדול של פרשת פעור – לא רק מעשה זנות אלא גם התמכרות לתרבות אחרת – דורש תיקון עמוק. פנחס לא פעל מתוך אלימות, אלא מתוך קִנְאָה לשם שמיים – קנאה נקייה, מדויקת, מלאת כוונה טהורה. התורה מעידה עליו בעצמה: "בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם".
ובתמורה – הוא זוכה למה שמפתיע כל קורא: לא בגמול של כוח, אלא בברית של שלום: "הִנְנִי נֹתֵן לּוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (שם, יב).
זה יסוד גדול: הקנאות האמיתית, כשנעשית לשם שמיים ובלב נקי – אינה יוצרת קרע, אלא דווקא מביאה שלום. כי "שלום" אמיתי אינו תמיד פשרה – לפעמים הוא עמידה ברורה ותקיפה על ערך פנימי.
ומיד לאחר מכן – חוזרת התורה לפרטי המאורע, ומציינת בשמות את הגיבורים והחוטאים: פנחס – מול זמרי וכזבי. ואז מגיע הציווי: "צָרוֹר אֶת־הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אֹתָם" (שם, יז) – המלחמה כאן אינה רק גשמית, אלא תרבותית.
ואז מתחיל מניין חדש. כל הדור הישן מת, ועתה מונים מחדש את עם ישראל – דור של כניסה לארץ. כמו התחלה חדשה. "וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה… שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כו, א–ב).
רגע אחד של קנאות טהורה – משנה את פני הדור. זהו הרגע שבו הקב"ה כביכול "משתכנע" שלא כל הדור נמשך אחרי פעור, שיש עוד תקווה, שיש עדיין פנחסים. ומכאן – אפשר למנות מחדש. להתחיל מחדש.
ומה איתנו?
כמה פעמים יש מצבים שבהם אנחנו חשים ש"כולם נמשכים אחרי הזרם", ואנחנו לבד עם קול המצפון, קול הקודש, קול האמת. ואז מגיע פנחס שבתוכנו, ומראה – שאפשר לעמוד, גם אם לבד. אפשר לקנא לשם שמיים – לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה גדולה לעם ולעולם. וכשקמים כך – לא רק שלא מתרסקים, אלא בונים: ברית, שלום, התחלה חדשה.
שבוע טוב ומבורך
