פרשת פנחס – עלייה שלישית

נב וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ נג לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת׃ נד לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃ נה אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃ נו עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט׃ נז וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי׃ נח אֵ֣לֶּה ׀ מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת־עַמְרָֽם׃ נט וְשֵׁ֣ם ׀ אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֙בֶד֙ בַּת־לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם׃ ס וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַהֲרֹ֔ן אֶת־נָדָ֖ב וְאֶת־אֲבִיה֑וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִיתָמָֽר׃ סא וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃ סב וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כָּל־זָכָ֖ר מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י ׀ לֹ֣א הָתְפָּקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹא־נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ סג אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ סד וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ סה כִּֽי־אָמַ֤ר יְדוָד֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ כז א וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃ ב וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ ג אָבִינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְדוָ֖ד בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃ ד לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ׃ ה וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃

העלייה השלישית בפרשת פנחס (במדבר כ"ו:נב – כ"ז:ה) היא מהעליות החזקות והמרגשות בפרשה, ויש בה כמה נושאים עמוקים ומשמעותיים במיוחד.

🧭 חלוקת הארץ – על פי שמות ולא רק מספרים

הקב"ה מצווה את משה (כו:נב-נו) כיצד תחולק הארץ לשבטים:

"לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת… אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ…"

מצד אחד, כל שבט יקבל נחלה לפי מספר האנשים שבו – "לָרַב תַרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט" – אך מצד שני, החלוקה עצמה תתבצע בגורל!

חז"ל דורשים (בבא בתרא קכב ע"א) שזו הייתה רוח הקודש מדברת בגורל, וכל שבט קיבל בדיוק את המקום והחלק שנועד לו עוד מששת ימי בראשית.

🧬 מניין הלויים – שבט שאין לו נחלה

שבט לוי אינו נוחל בארץ, ולכן נמנה בנפרד:

"כִּי לֹא־נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

השמות שמוזכרים כאן חשובים במיוחד – עמרם, יוכבד, אהרון, משה, מרים. כמו רגע שבו התורה עוצרת ומציינת את שורשיהם של המנהיגים.

תשומת לב מיוחדת ניתנת גם למות נדב ואביהוא – "בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה", וזהו תזכורת לכך שאפילו הגדולים ביותר יכולים להיכשל כשהם חורגים מהמסגרת האלוקית.

🏕️ רשימת הפקודים – סגירת מעגל

התורה מציינת שרשימת הפקודים החדשה שונה מזו של דור המדבר:

"וּבְאֵלֶּה לֹא־הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן… כִּי אָמַר יְדוָד מוֹת יָמֻתוּ"

רק יהושע וכלב שרדו – כי הם לא השתתפו בחטא המרגלים. זו קריאת השכמה לכל דור: מי שנאמן לה' – ייכנס לארץ.

👩‍👩‍👧‍👧 בנות צלפחד – פורצות דרך

הפסוקים האחרונים של העלייה מביאים סיפור נדיר ויפהפה:
בנות צלפחד ניגשות אל משה ודורשות נחלה על אף שאין להן אח. הן פונות בלשון ישירה, רהוטה ומלאת תעוזה.

"אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… וּבָנִים לֹא־הָיוּ לוֹ… תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ"

משה לא עונה מיד – אלא פונה אל הקב"ה:

"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְדוָד"

זו דוגמה נדירה בתורה שבה תביעה אנושית משנה מציאות הלכתית – ונכנסת כציווי אלוקי חדש. חכמים אמרו על כך (בבא בתרא קיט ע"ב): "ראויות היו בנות צלפחד שתיאמר על ידן פרשת נחלות."

עלייה זו עוסקת בנושאים של חלוקה, צדק, מנהיגות, ובעיקר – מקומן של נשים ככוח מוסרי ופועל בתורה.