לג וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָאֹ֖הֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו (בריחו) [בְּרִיחָ֖יו] וְעַמֻּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃ לד וְאֶת־מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַמְאָדָּמִ֔ים וְאֶת־מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃ לה אֶת־אֲרֹ֥ן הָעֵדֻ֖ת וְאֶת־בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת׃ לו אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ אֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃ לז אֶת־הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֜ה אֶת־נֵרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃ לח וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃ לט אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ מ אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶחָצֵ֜ר אֶת־עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת־אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־מֵיתָרָ֖יו וִיתֵדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כָּל־כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ מא אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ מב כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־הָעֲבֹדָֽה׃ מג וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה׃
במרכז העלייה עומדת אחת מהרגעים היותר מרגשים בתולדות עם ישראל במדבר: המשכן מוכן! לאחר שבועות של עמל, נדיבות, מסירות לב ומלאכת מחשבת – מובאים כל רכיבי המשכן אל משה. אין זה רק מבנה פיזי – זהו לב פועם של אומה. קרשים, בריחים, יריעות, כלי זהב, מזבחות, בגדי כהונה – כל פרט ופרט ניצב במקומו כמו מנגינה שמרכיבה סימפוניה של קדושה.
אבל הדרמה האמיתית מתרחשת בפסוק האחרון של העלייה: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה… וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה." רגע לפני שמשכן ה' מתחיל לפעול, משה עוצר – ומברך. זו לא סתם בדיקה טכנית. זה רגע של הכרה, של הודאה, של עין טובה. משה, המנהיג, מביט במעשה ידי העם – ורואה טוב. רואה עמל, רואה כוונה, רואה אמת – ומברך.
יש מדרש יפה שאומר שברכתו של משה הייתה: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם." לא להסתפק בהצלחה טכנית – אלא שהמעשה יקבל נשמה. וכך גם בחיים – לא כל בניין הוא בית, ולא כל הצלחה היא שלמה. צריך ברכה. צריך נשמה.
ומה זה אומר לנו? לפעמים אנחנו שוקעים בפרטים – עבודה, משימות, מטרות. אבל מגיע הרגע שצריך לעצור, להביט, להעריך – ולברך. לראות את הטוב, לשים לב למה שנבנה – פיזית או רוחנית – ולתת לזה מקום של כבוד.
יום טוב ומואר – שתזכה לראות את פירות עמלך, ולברך עליהם ברכה שלמה.
