יז וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן׃ יח וַיָּ֨קֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּתֵּן֙ אֶת־אֲדָנָ֔יו וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־קְרָשָׁ֔יו וַיִּתֵּ֖ן אֶת־בְּרִיחָ֑יו וַיָּ֖קֶם אֶת־עַמּוּדָֽיו׃ יט וַיִּפְרֹ֤שׂ אֶת־הָאֹ֙הֶל֙ עַל־הַמִּשְׁכָּ֔ן וַיָּ֜שֶׂם אֶת־מִכְסֵ֥ה הָאֹ֛הֶל עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס} כ וַיִּקַּ֞ח וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הָעֵדֻת֙ אֶל־הָ֣אָרֹ֔ן וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַבַּדִּ֖ים עַל־הָאָרֹ֑ן וַיִּתֵּ֧ן אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָֽעְלָה׃ כא וַיָּבֵ֣א אֶת־הָאָרֹן֮ אֶל־הַמִּשְׁכָּן֒ וַיָּ֗שֶׂם אֵ֚ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֔ךְ וַיָּ֕סֶךְ עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס} כב וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן צָפֹ֑נָה מִח֖וּץ לַפָּרֹֽכֶת׃ כג וַיַּעֲרֹ֥ךְ עָלָ֛יו עֵ֥רֶךְ לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יְדוָ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס} כד וַיָּ֤שֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד נֹ֖כַח הַשֻּׁלְחָ֑ן עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן נֶֽגְבָּה׃ כה וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י יְדוָ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס} כו וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מִזְבַּ֥ח הַזָּהָ֖ב בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵ֖י הַפָּרֹֽכֶת׃ כז וַיַּקְטֵ֥ר עָלָ֖יו קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃
אחרי כל ההכנות, מגיע רגע ההקמה. בראש חודש ניסן, בשנה השנייה ליציאת מצרים, מוקם לראשונה המשכן – והלב רועד מהתרגשות. זה לא עוד אוהל, זה לא מבנה ארעי – זה מקום מפגש, נקודת חיבור בין שמיים לארץ. משה רבנו בעצמו מקים אותו שלב אחר שלב – כמו אב שמלביש את בנו ביום הגדול שלו, כך משה מסדר את הכלים, את האוהל, את הכיסויים, את השולחן, את המנורה, את המזבח – במלאכת קודש מדויקת, כמבצע צבאי של רוח וקדושה.
בעלייה הזו, לראשונה, נכנס הארון אל מקומו שבקודש הקודשים. כל פרט נמסר מתוך יראת כבוד – "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" חוזר שוב ושוב, כמו פעימת לב של נאמנות מושלמת. אבל בתוך הדייקנות הזו – יש גם נשמה. להניח את הלחם על השולחן, להדליק את הנרות – זה לא טקס, אלא השראה. הכנסת השכינה לתוך המציאות.
רמז פנימי – הקמת המשכן נעשתה "באחד לחודש", דווקא בתחילת חודש ניסן, שהוא חודש הגאולה. משם נובעת היכולת לחבר בין חומר לקדושה. בפרשתנו – הפעם הראשונה בתורה שבה נאמר: ה' שוכן בתוכנו ממש.
וזה המסר האישי: גם אצלנו, כדי שתשרה שכינה – צריך קודם "להקים את המשכן". לקחת אחריות, לדייק בפרטים הקטנים, להכניס אור ושולחן ולחם – כלומר חום אנושי, חסד, קביעות, מאור פנים. רק אז – תיכנס השכינה גם לביתנו, גם ללבנו.
שיהיה לך יום טוב ומלא השראה, שהלב יידלק כמו נרות המנורה – והבית כולו יהפוך למשכן מעט.
