פרשת צו – עלייה חמישית

יד וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת׃ טו וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּן עַל־קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וַיְחַטֵּ֖א אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֗ם יָצַק֙ אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיְקַדְּשֵׁ֖הוּ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃ טז וַיִּקַּ֗ח אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וַיַּקְטֵ֥ר מֹשֶׁ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃ יז וְאֶת־הַפָּ֤ר וְאֶת־עֹרוֹ֙ וְאֶת־בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ יח וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת אֵ֣יל הָעֹלָ֑ה וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃ יט וַיִּשְׁחָ֑ט וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ כ וְאֶת־הָאַ֔יִל נִתַּ֖ח לִנְתָחָ֑יו וַיַּקְטֵ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הָרֹ֔אשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִ֖ים וְאֶת־הַפָּֽדֶר׃ כא וְאֶת־הַקֶּ֥רֶב וְאֶת־הַכְּרָעַ֖יִם רָחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל הַמִּזְבֵּ֗חָה עֹלָ֨ה ה֤וּא לְרֵֽיחַ־נִיחֹ֙חַ֙ אִשֶּׁ֥ה הוּא֙ לַידוָ֔ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃

הקרבנות שמחנכים את הלב: עבודת משה בהקרבת החטאת והעולה

העלייה הזו מציגה לנו את הרגע שבו משה רבנו, ולא כהן, מקריב את הקרבנות של חנוכת אהרן ובניו.
המעמד גדול, אך גם עדין: זהו רגע של חיבור בין החטא לבין התיקון, בין הדיוק של עבודת הקרבן – לבין הכפרה.

🐂 פר החטאת – כפרה וקדושה

"וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת…"

השלב הראשון הוא חטאת – כי לפני שמתחילים בעבודה הרוחנית, צריך לטהר את הנפש מכל משא חטאים ישנים.

🔍 מה עושים עם הדם?
משה לוקח את הדם ומורח אותו על קרנות המזבח, סובב אותו סביב המזבח, ואז שופך אותו אל היסוד – היסוד הרוחני של האדם.

🗝️ זהו דימוי עמוק: החטא פוגע ביסוד – והכפרה מייסדת מחדש את הקשר עם ה’.

אומר "רש"ר הירש":
"קרנות המזבח הן כמו האותות של הקרבה – והיסוד – הוא כמו הקרקע של החיים. התיקון צריך להגיע עד שורש הקיום."

🔥 מה עושים עם הבשר?

את החֵלֶב – החלקים ה"פנימיים", שמסמלים תאוות נסתרות – מקטיר משה על המזבח.
אבל את שאר הבשר – שורפים מחוץ למחנה.

🧯 למה?
כדי ללמד אותנו שאמנם אפשר לתקן – אבל את השריפה, את השרידים של החטא, צריך להוציא החוצה.
הכפרה לא מסתיימת רק בקורבן – אלא בשינוי מהותי של המקום, של המחשבה, של הרגלי הלב.

🐏 איל העולה – עילוי האדם כולו

אחרי החטאת מגיע האיל – קרבן העולה. כולו נשרף על המזבח.

"וְהַקְרָב וְהַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמַּיִם…"

מדהים: אפילו את הקרביים – שהם החלקים הכי נסתרים ו"פנימיים" – יש לרחוץ ולהביא לקרבן.

👁️ מה המסר?
כדי להיות "עולה" – צריך לטהר גם את הפנים.
לא רק להיראות טוב – אלא גם לנקות את מה שלא נראה.

זהו מסר חינוכי עז: אין עבודה רוחנית אמיתית בלי ניקיון פנימי.

🌬️ אש של קרבן – אש של תיקון

"עֹלָה הִיא לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַידוָד"

הביטוי הזה – "ריח ניחוח" – חוזר שוב ושוב.
אבל הוא לא בא לתאר ריח פיזי.
הוא בא לתאר רצון שלם, מסור, נקי – שזה מה שנחשב בעיני ה’.

אומר "אבן עזרא":

"ניחוח – מלשון נחת. אין דבר שנותן נחת לקב״ה כמו תיקון הלב מתוך אמת."

🎯 לסיכום – שלושה עקרונות מהעלייה:

1. כפרה באה קודם להקרבה – אי אפשר לבנות בית חדש בלי לפנות את הישן.
2. הפנימיות קודמת לחיצוניות – לטהר את הקרביים, לא רק את השוליים.
3. כל פרט חשוב – מהדם, דרך הקרנות, עד ליסוד – עבודת הקרבן מלאה בכוונה.

💡 לקח לחיים

🔔 גם כשאנחנו לא מקריבים קרבן בפועל – אנו מקריבים זמן, כוחות, מחשבה, כוונה.
כל רגע של התקדשות – הוא קורבן קטן.
וכל תיקון – מתחיל בהכרה, בטהרה, ובהקרבה.

הפסוקים מלמדים אותנו:
🕊️ תתחיל מהכפרה, תעלה דרך האש, ותצא מחדש – אדם אחר, מזוכך, נקי, שלם.