ו א וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃ ג וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃ ה וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃ ו אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶֽה׃ ז וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְדוָ֔ד אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ח וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּרָתָ֖הּ לַידוָֽד׃ ט וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ׃ י לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם׃ יא כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵאִשֵּׁ֖י יְדוָ֑ד כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃
אש התמיד שבלב: עבודת הקורבנות כמראה פנימית
פרשת צו נפתחת בציווי מדויק לכהנים על סדר עבודת קורבן העולה – קורבן שנשרף כולו על המזבח, "עַל מוֹקְדָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר". זו עבודה שקטה, רציפה, בוערת – אפילו כשאין קהל, אין עדים, ואין מי שיריע.
לאחר שהעולה נשרפה, בא שלב הרמת הדשן – פעולה טכנית לכאורה של סילוק האפר. אך התורה מקדישה לה פסוקים שלמים ומפרטת: מה ילבש הכהן, לאן יוציא את האפר, וכיצד. למה?
רש"י מדגיש: זהו שירות – "תחילת עבודה" – והעבודה מתחילה לא דווקא בשיא האש, אלא דווקא בפינוי האפר. ניקיון, רצף, כבוד לקודש – גם אחרי שכבר "נגמר". זהו לקח גדול לעולם הרוחני שלנו – לא די בהתלהבות הראשונית, צריך לשמר את האש. להבעיר כל בוקר מחדש, שוב ושוב, גם כשקצת עייפים. אש תמיד.
משם עוברת העלייה למנחה – הקורבן הפשוט והעניו ביותר. גם כאן ניכרת דקדקנות: מה מקמץ הכהן, מה נותר, מי אוכל, איפה, וכיצד. מנחה של עני – עשויה סולת, שמן ולבונה – עולה לאלוקים כמו אייל וכבש. גם כאן, הכוונה היא הכל.
חידוש נפלא מרבנו בחיי:
הפסוק "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ" רומז לעבודה הפנימית – אש הלב. הקורבן הוא משל לנפש האדם: גם כאשר נדמה שהכול כבה – האדם נדרש להדליק שוב. אש תמיד. לא "אש גדולה" – אלא תמידית.
מסר לחיים האישיים:
יש רגעים של אש גדולה – התלהבות, השראה, תפילה. אך עיקר הקשר האמיתי עם הקודש נמדד דווקא ברציפות. בזמנים האפורים. ביכולת לשוב, להדליק מחדש. גם כשהעולם חיצוני שקט – האש הפנימית חייבת להמשיך לבעור.
תתחיל את השבוע כמו כהן: תתלבש בכוונה, תרים את הדשן – ותבעיר מחדש את האש שבלב.
שיהיה שבוע טוב, של אש טהורה בלב ואור יציב בדרך.
