ל וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּחַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ לא וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־אַהֲרֹ֣ן וְאֶל־בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת־הַבָּשָׂר֮ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת־הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֙יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹאכְלֻֽהוּ׃ לב וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ לג וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם׃ לד כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְדוָ֛ד לַעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם׃ לה וּפֶתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְדוָ֖ד וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃ לו וַיַּ֥עַשׂ אַהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
בהשתאות וקדושה נחתום את פרשת צו בעלייה השביעית, שהיא לא רק סיומה של פרשת הקרבנות – אלא גם שיאו של מעמד חנוכת המשכן ותחילת תפקודם של אהרן ובניו ככוהני השם.
קדושה מתמשכת: שבעה ימים של הכנה, שמן, דם ובגדים
✨ “וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם…”
במעשה רב עוצמה ומשמעות, משה משלב בין השמן לבין הדם – שני סמלים של עולמות שונים:
- השמן – רוחניות, השראה, שמחה.
- הדם – הקרבה, חיות, תיקון החומר.
🎯 החיבור ביניהם – מסמל את איחוד הגוף והנפש בעבודת ה’, קדושת האדם השלם.
ומשה מזליף את התערובת על אהרן, על בניו ועל בגדיהם.
🔔 כך גם האדם וגם מלבושו נטהרים, כי הכהן מייצג לא רק את גופו אלא את כל דמותו הציבורית – חיצוניות ופנימיות כאחד.
🥖 סעודת הקודש בפתח אוהל מועד
"וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם…"
אהרן ובניו אוכלים מבשר הקרבנות ומהלחם הקדוש – אבל לא סתם ארוחה.
זוהי סעודה של קודש, מעין סעודת מינוי – כמו שולחן מלכים.
📖 לפי רש"י, האכילה הזו עצמה היא חלק מהמצווה – אין זה מעשה טכני, אלא המשך מעשה ההקדשה.
🔥 הנותר – ישרף באש
"וְהַנּוֹתָר… בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ"
אכילת הקודש צריכה להיות מדויקת בזמנה ובכמותה.
מה שלא נאכל – לא נשמר, לא מוקפא – אלא נשרף.
🔍 זהו מסר עמוק: הזמן של הקדושה הוא עכשיו.
לא שומרים קדושה למחר – אם היא לא נוצלה, היא מתבטלת.
🏕️ "לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים"
אחרי הטקס, משה מצווה:
"שבעה ימים תישארו בפתח אוהל מועד – יום ולילה."
מדובר בתקופת הסתגרות, התמסרות מלאה לחניכה, בלי תזוזות, בלי הסחות דעת.
🧘 זהו מעין ריטריט רוחני של שבוע שלם, בו הכוהנים מפנימים את השליחות, לומדים לעומק את עבודת הקודש – ומטמיעים את התפקיד בדם ליבם.
🌙 “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמֻתוּ…”
הלשון החריפה פה לא משאירה מקום לספק:
📜 הקדושה מחייבת.
מי שמתקרב אליה – לא יכול להתייחס אליה בקלות ראש.
עבודת הקודש איננה תפקיד של כבוד בלבד – היא מחייבת שמירה, דיוק ויראה.
וזה המסר שחותם את פרשת צו: אל תזלזל בגדולה שניתנה לך.
🎯 סיכום – מה מלמדת אותנו העלייה הזו?
- 💧 אדם צריך להיטהר בכל רבד – לא רק בנפש, אלא גם בבגדים, בהופעה החיצונית.
- 🍽️ סעודה של קודש יכולה לשנות תודעה – כשאוכלים לשם שמיים.
- ⏳ זמן של הכנה רוחנית הוא לא מותרות – הוא תנאי לתחילת תפקיד אמיתי.
- ⚠️ קדושה דורשת אחריות – עם קרבה להשם באה גם אחריות עמוקה.
💬 תובנה לחיים
לפני שמתחילים שליחות חדשה – חשוב לעצור, להקדיש זמן להכנה עמוקה.
לא למהר. לא לדלג.
🔁 לפעמים נדרשים "שבעה ימים" – לאו דווקא פיזיים, אלא מרחב נפשי ומוסרי – כדי לוודא שאנחנו מבינים את מה שקיבלנו לידיים.
🕊️ ואז – לצאת ולמלא את שליחותנו, כמו אהרן ובניו, עם ענווה, שמחה, ותחושת של קודש פנימי.
סיימנו את פרשת צו בהוד והדר! שבת שלום ומבורכת!
