יא וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַידוָֽד׃ יב אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃ יג עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃ יד וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַידוָ֑ד לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ טו וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ טז וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃ יז וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃ יח וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֹנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃ יט וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ כ וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַידוָ֔ד וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ כא וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַידוָ֑ד וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ כב וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כג דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ כד וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃ כה כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַידוָ֑ד וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ כו וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃ כז כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ כח וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כט דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַידוָ֔ד יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַידוָ֖ד מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃ ל יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְדוָ֑ד אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְדוָֽד׃ לא וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃ לב וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃ לג הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃ לד כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לה זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְדוָ֑ד בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַידוָֽד׃ לו אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְדוָ֜ד לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃ לז זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃ לח אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְדוָ֛ד אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֹּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַידוָ֖ד בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
זֶבַח תּוֹדָה, חֵלֶב, דָם וּמַנַּת הַכֹּהֵן – עבודת הקרבן כמודל להודאה, דיוק וקדושה
העלייה הזו נפתחת באחת מהצורות הנעלות והמרגשות ביותר של קרבן – זֶבַח הַשְּׁלָמִים עַל תּוֹדָה.
כשהאדם רוצה להודות לקב"ה – בין אם על הצלה מסכנה, מחלה, מאסר או מסע – הוא מביא זבח תודה. אך לא רק בשר – גם לחמים מיוחדים!
חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלוֹת בַּשֶּׁמֶן, רְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים, וסולת עשויה לחלות חמץ – תוספת נדירה מאוד במקדש, שבו רוב הקרבנות הם דווקא מצה ולא חמץ.
🍞 מה הפירוש בזה?
אומר ה"כלי יקר": המצה מסמלת ענווה, החמץ – גאווה, ולכן בדרך כלל היא אסורה. אבל דווקא בהודאה – כשהאדם מבין שאין לו כלום משלו, שהוא תלוי ברחמי ה', – מותר גם להביא חמץ. כי זו לא גאווה עצמית – זו שמחת הודאה.
אבל שמחה כזו – צריך לחלוק אותה.
כל הקרבן הזה – חייב להיאכל באותו יום, לא משאירים ליום הבא. למה?
כדי שיזמין חברים, משפחה, עניים – שכולם יאכלו ויודו יחד איתו.
הודאה אמיתית, היא שיתופית.
⚖️ אבל יש גם צד שני לדיוק:
התורה מדגישה שכל מי שאוכל מבשר הקרבן בשלישית – עונשו כרת!
אם אכל בזמן טומאה – נכרתה הנפש ההיא!
אם נגע בטמא – אסור לאכול, וייאסר הקרבן כולו!
💬 זו לא רק זהירות טכנית – אלא מסר עמוק:
בקרבנות – ובחיים – לא כל דבר מותר רק כי זה "נראה טוב" או "מועיל".
גם דברים רוחניים – כמו הודאה – צריכים להגיע בזמן הנכון, במקום הנכון, בטהרה הנכונה.
🤝 הכהנים והעם – קשר חי וחם
בהמשך התורה מתארת את החלקים שהכהנים מקבלים: החזה, שוק הימין – אלו ניתנים להם כתרומה, "חלקם לנצח".
הכהן מקבל שכרו מהעם – אבל לא בצדקה, אלא בזכות שותפותו בעבודת הקודש.
כך התורה מחברת את העם והכהנים – לא במעמדות, אלא באחריות משותפת.
כמו שאומר רש"י:
"המקריב את הדם והחלב – לו תהיה השוק…"
כלומר, השותף באמת – הוא שמקבל. כל מי שמוסר עצמו, שותף, לא רק מקבל – אלא נעשה חלק ממערכת החיים הרוחנית של העם כולו.
💡 רעיון לחיים:
אדם שניצל מסכנה – צריך להודות.
אבל לא רק במילים – אלא גם במעשים, בלחם, בשיתוף, בפעולה.
הודאה היא פעולה – לא רק רגש.
וגם אם אתה לא מקריב קרבן בפועל – אתה יכול לשאול את עצמך:
🟡 על מה אני מודה היום?
🟡 את מי אני משתף בתודה שלי?
🟡 האם אני "אוכל" את התודה בזמנה, או שוכח להעריך?
סיום פרק הקרבנות
בסוף העלייה – חותם הכתוב:
"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם…"
תורת הקרבנות נחתמת כגוף ידע שלם – לא רק הוראות, אלא תורה.
כי הקרבנות, מעבר לפעולה החיצונית, הן תורה פנימית – של רגש, חיבור, הודאה, תיקון, דיוק וקודש.
✨ מסר אחרון:
כשתדע להודות – תזכה לשלום.
כשתדע לדייק – תזכה לנחת.
כשתשתף – תזכה למעגלים של טוב שמתרחבים מסביבך.
