פרשת צו – עליית רביעי

ח א וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב קַ֤ח אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת ׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת׃ ג וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ד וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ה וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד לַעֲשֽׂוֹת׃ ו וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃ ז וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת־הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ אֶֽת־הַמְּעִ֔יל וַיִּתֵּ֥ן עָלָ֖יו אֶת־הָאֵפֹ֑ד וַיַּחְגֹּ֣ר אֹת֗וֹ בְּחֵ֙שֶׁב֙ הָֽאֵפֹ֔ד וַיֶּאְפֹּ֥ד ל֖וֹ בּֽוֹ׃ ח וַיָּ֥שֶׂם עָלָ֖יו אֶת־הַחֹ֑שֶׁן וַיִּתֵּן֙ אֶל־הַחֹ֔שֶׁן אֶת־הָאוּרִ֖ים וְאֶת־הַתֻּמִּֽים׃ ט וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּ֨שֶׂם עַֽל־הַמִּצְנֶ֜פֶת אֶל־מ֣וּל פָּנָ֗יו אֵ֣ת צִ֤יץ הַזָּהָב֙ נֵ֣זֶר הַקֹּ֔דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ י וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם׃ יא וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וַיִּמְשַׁ֨ח אֶת־הַמִּזְבֵּ֜חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֗יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֛ר וְאֶת־כַּנּ֖וֹ לְקַדְּשָֽׁם׃ יב וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃ יג וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙ וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט וַיַּחֲבֹ֥שׁ לָהֶ֖ם מִגְבָּע֑וֹת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃

הכנה לקודש: טקס חניכת אהרן ובניו – סדר, סמלים וסוד ההלבשה

העלייה הזו פותחת במעמד מרומם, מרגש וקדוש במיוחד:
📜 משה רבנו מקבל ציווי מאלוקים להקים את עבודת הכהונה בפועל – להכניס את אהרן ובניו לתפקידם.

"קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ…"
הציווי הזה מתחיל בטקס ההקדשה: רחיצה, לבישה, משיחה בשמן, חניכה בפומבי.
זה לא רק עניין טכני – אלא רגע של יצירה היסטורית: מוסד הכהונה נולד!

🕊️ רחיצה ולבישה – טהרה והכנה

"וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם…"
אהרן ובניו טובלים ונרחצים, לפני כל דבר אחר.
למה? כי כניסה לעבודה רוחנית דורשת טוהר, ניקיון, הפשטה של הרגלים קודמים.
מכאן עוברים ללבישת הבגדים: כתונת, אבנט, מעיל, אפוד, חושן, מצנפת… – כל פרט נתפר לפי תבנית שנמסרה משמים.

🧵 הבגדים אינם קישוט – הם ביטוי פנימי למעמד.
אומר "רמב"ן": "הבגדים – כבוד ותפארת, לְרַמֵּז שהכהן נושא את העול בשם כל ישראל".

💎 אור ושגב – האורים והתומים

"וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים…"
האורים והתומים הם סוד עמוק – בתוכם שם ה’ המפורש – דרכם עונים על שאלות בשעת צורך לישראל.
🔮 זהו מעין "קשר נבואי קבוע" שנמצא על לבו של הכהן הגדול.
למה על הלב? כי כל תשובה שמגיעה מהשמים – צריכה לבוא מתוך אהבה ואחריות.

🛢️ שמן המשחה – סמל הברכה העליונה

"וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ…"
משה מושח את אהרן ואת כלי המשכן.
המדרש (ויקרא רבה י): "כשהשמן נגע בראשו של אהרן – פרחה בו רוח הקודש!"

השמן – הוא לא רק חומר.
הוא ברכה, חיבור לרצון ה', העצמה רוחנית שזורמת דרך הנפש.

👑 מעמד הקהל – כל העם שותף

הפסוקים מדגישים:

"וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כולה"
העם כולו מוזמן. לא סוד, לא טקס פנימי של האליטה.
כי כשמעמידים כהונה לעם – העם צריך לראות ולהרגיש שזה נעשה בשליחותו ובשמו.

אומר ה"אור החיים":

"ללמד שהקדושה אינה נחלת יחידים – אלא היא באה מלמטה, מן הציבור."

🪶 חכמת הבגד – כתר של זהב

"וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת… אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ"
הכתר שעל ראשו של אהרן איננו עשוי יהלומים – אלא נזם זהב ובו כתוב "קודש לה'".
רש"י מסביר: זה מזכיר לנו שכל המעמד, כל הבגדים, כל הכבוד – נועדו לקדש את השם.

🌿 לקח לחיים:

📌 לפני שאתה נכנס לתפקיד, פרויקט או מעמד חשוב – הכנה היא הכול:

• רחצה = טהרה נפשית
• בגדים = ייצוג התוכן
• שמן = השראה
• קהל = אחריות ציבורית

🔑 תפקיד רוחני – קטן כגדול – דורש התכוונות. אין תפקיד "רגיל". כל תפקיד – הוא שליחות.

לסיכום:

מעמד חנוכת אהרן ובניו הוא הרגע שבו עם ישראל מקבל את לבו הרוחני.
הכהנים הם לא שליטים – אלא משרתים בשם העם, שליחי הקודש והחסד.
והעם – שותף. רואה, יודע, מבין – שהקודש לא שייך רק למעטים, אלא נוגע בכל אחד.