לג וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃ לד כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃ לה לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃ לו מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ לז וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְדוָֽד׃
בעלייה זו ממשיכה התורה לפסוע בשבילי הצדק והאנושיות ומציבה את אחד מעמודי התווך הגדולים ביותר של המוסר היהודי – היחס לגר ולשונה. "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר… וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". מצווה זו היא אולי מהמהפכניות והנועזות שבתורה – לא רק להימנע מפגיעה בגֵר, אלא לאהוב אותו ממש, באותו אופן שבו נצטווינו לאהוב את עצמנו.
המוטיבציה לכך חורגת מהרציונל הרגיל: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". זוהי קריאה עמוקה לזיכרון היסטורי רגשי – לזכור את הטראומה, את תחושת הזרות, את העלבון שבניכור – ולפעול שלא להנחיל אותה לאחרים. זיכרון העבדות הופך למניע מוסרי.
מכאן ממשיכה התורה למרחב נוסף של יושר: מסחר, שקילה ומידה. האיסור "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה" דורש יושר בלתי מתפשר, גם במקומות שבהם קל לרמות: מאחורי הדלפק, בשוק, או במאזני המכולת. זו מצוות יראת שמיים בתוך השגרה הכלכלית. התורה אינה רואה את האמונה באלוהים כמנותקת מהיום-יום – להפך, היא בוחנת אותה דרך דיוק המשקל וההוגנות המסחרית.
✨ פירוש מרתק:
רש"י מביא בשם חז"ל שהפרשיות של יחס לגר ומאזני צדק צמודות – מפני שמי שמרמה במידות ובמשקלות סופו שיכפור ביציאת מצרים. לכאורה, מה הקשר? אלא שהאמונה ב"אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם ממצרים" איננה רק באירוע היסטורי, אלא בקביעה שיש השגחה, סדר, דין – ושגם מאחורי המאזניים – עומד אלוקים.
💡 המסר האישי:
האדם נבחן לא רק באיך הוא מתפלל או מתרגש – אלא באיך הוא מודד, שוקל, מדבר, מוכר וקונה. בחברה שמקדשת הישג וכוח – התורה מזכירה לנו שקדושה נמדדת דווקא ביושר, בהגינות, באהבה לגר וביראה מול הזקן. לא פחות.
