טז וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ׃ יח וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם׃ יט וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ כ וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃ כא וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו ׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם׃ כב וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְדוָ֑ד בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת׃ כג וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃ כד וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְדוָ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ׃
אחרי המגפה, אחרי האדמה שבלעה את קורח ועדתו, ואחרי האש שיצאה מה' – עדיין נותר רחש בלב. כאילו העם מתקשה לקבל: מי באמת נבחר? מי ראוי לכהונה?
ובשיא האובדן – הקב"ה בוחר דווקא בפתרון שקט. לא אש, לא רעש, אלא מטה. עץ יבש. מקל דומם.
"וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר־בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח" (במדבר י״ז:כ).
לא רק סימן חיים – אלא פריחה. ובאורח פלא, מטה אהרן – זה שהכי פחות היה צפוי להפוך לעץ פורח – מוציא פרח, ציץ ושקדים:
"וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (שם, פסוק כ״ג).
רש"י שם מביא מדרש חז"ל: "שקדים – למה? לפי שהוא ממהר להוציא פרח וקודם לכל האילנות" – ללמד שהפורענות על המתלוננים לא תאחר.
אך מאחורי הפרח והשקד מסתתר גם מסר של חיים:
המטה – שהוא כלי של שליטה, מכה, אפילו עונש – הופך להיות כלי חיים. כלי שמוכיח לא בכוח, אלא בצמיחה.
ה'אור החיים' הקדוש מסביר שהפריחה באה להראות שהבחירה באהרן אינה רק היסטורית או שרירותית, אלא מהותית. יש בו שורש של חיים, של הנהגה מן השמים.
התורה לא שואפת לרמוס את המתנגדים – אלא ללמד. לתת מקום לכל נשיא להחזיק מטה, ולהבין בעצמו – מי פורח, ומי לא.
ויש כאן שיעור עמוק לחיים:
לא כל שאלה נענית בעונש. לא כל מחלוקת נפתרת בהטפה. לפעמים, צריך לתת לזמן לדבר, לפרח לפרוח – וללב להבין.
בימים של בלבול, חיפוש זהות, ומאבקי הנהגה – נדרשת התבוננות שקטה: מה באמת "מוציא פרח וציץ"? איפה יש חיים?
