טז א וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ ב וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ ג וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְדוָ֑ד וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְדוָֽד׃ ד וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃ ה וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְדוָ֧ד אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ ו זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ׃ ז וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְדוָד֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְדוָ֖ד ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי: ח וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ ט הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְדוָ֔ד וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ י וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃ יא לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־יְדוָ֑ד וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו: יב וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ יג הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃
לא כל מרד נשמע כרעם. לפעמים הוא עטוף במילים יפות, בטענות צדק, בלבושים של אידיאלים. העלייה הראשונה בפרשת קרח היא שיעור נוקב על מנהיגות, קנאה, קדושה – והמסוכנות שבבלבול ביניהם.
הפרשה נפתחת במילים טעונות:
"וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר… וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם… וְאוֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת" (במדבר ט״ז:א).
קרח – בן שבט לוי, משפחה מיוחסת – מקים מחלוקת. אך הוא לא לבד: אליו מצטרפים בני ראובן, ונשיאים מתוך העדה. חכמים אמרו: "אוי לרשע ואוי לשכנו" (רש"י על הפסוק) – קרח שוכן בסמיכות לראובן, וביחד הם יוצרים חבורת מרידה מחושבת.
והטענה?
"כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים…" (שם, פסוק ג). לכאורה – שוויון רוחני. אך מתחת לפני השטח בוערת להבה: מדוע אתם נשיאים עלינו? לא עניין של ערכים – אלא מאבק על מעמד.
משה מגיב לא בזעם, אלא בנפילה:
"וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו" (שם, פסוק ד). מדרש תנחומא מבאר: זו כבר הפעם הרביעית שעם ישראל חוטא, ומשה לא יודע כיצד עוד לבקש רחמים. הכאב – כפול: גם המרד, וגם התחפושת הצדקנית שהוא לובש.
משה מציע מבחן: קטורת – סמל הקדושה. מי שיבחר בו ה' – הוא הקדוש. אך יותר מזה – הוא פונה ישירות לקרח:
"הַמְעַט מִכֶּם… לַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם?" (שם, פסוק ט).
משה חושף את המניע: אתם מבקשים לא את הקודש – אלא את הכהונה. לא שליחות – אלא שררה.
רש"י מדייק בפסוק י': "וביקשתם גם כהונה – לכך חלקתם על אהרן." המחלוקת הזו איננה על עקרון – אלא על כוח. על שליטה. על אגו.
וכשמשה מזמין את דתן ואבירם – הם עונים בתעוזה מקפיאה:
"הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵנוּ" (שם, פסוק י"ג). הם מעוותים את סיפור יציאת מצרים – וקוראים לה "ארץ זבת חלב ודבש". הפוך לגמרי מן האמת. וכשאין אמת – הכול מותר.
הרמב"ם, באיגרתו הידועה לתלמידים, כתב שמחלוקת קרח היא מחלוקת שלא לשם שמיים, כזו שאין לה תכלית אלא פירוד. וכשאין אמת – גם הקדושה עצמה הופכת לכלי נשק.
והמסר האישי? כשאנחנו מתקוממים, מתנגדים, מתעוררים מול הנהגה או חבר – מה באמת מניע אותנו? אידיאל – או צורך בשליטה? אמת – או רגש פגוע?
לפני שאנחנו מבקרים – עלינו לשאול: האם ביקשנו גם כהונה?
שבוע טוב
